היה הייתה פעם… לפי מגילת אסתר  לפחות, כנראה במאה החמישית (ואולי הרביעית?) לפני הספירה נישאה נערה יהודיה יפה בשם אסתר למלך פרס אחשוורוש (קסרקסס?) והפכה למליצת יושר עבור עמה עד כי הצילה אותו מג'נוסייד ראשון בתולדותיו (אבל בהחלט לא אחרון). הסיפור האגדי כהפך כנראה לאחד הסיפורים הפופולאריים ביותר של המקרא. לסיפור המומחז ביותר מתוכו מדי שנה בהצגות "פורים שפיל" בקהילות ישראל השונות. בכל חג פורים אסתר, מרדכי ואחשוורוש וגם המן ומקורביהם הפכו לדמויות התנכיות בידועות ביותר להמוני בני ישראל בגולה, אולי משום שכמוהם היו יהודיים בגולה, והמצב שהוצג שם – של יהודים מפוזרים בעולם הנתונים לרדיפות פתאומיות באופן שמחייב אותם להציל את עצמם בעזרת שתדלנויות ותחבולות מסובכות – היה מוכר להם הרבה יותר מהמצב שהוצג בשאר ספרי התנ"ך, של עברים לוחמניים  בממלכה גאה בארץ ישראל. והנה, גם בימינו, במאה ה-20 וגם בראשית המאה ה-211, סיפור מגילת אסתר הפך לאחד הסיפורים המקראיים המוסרטים ביותר . לרגל חג הפורים להלן רשימה של העיבודים הקולנועיים והטלוויזיוניים השונים שנעשו למגילת אסתר בחו"ל ובארץ. זהו החלק השלישי בסדרה על עלילותיהם הקולנועיות של גיבורי החגים, הכוללת מאמרים על גיבור חג הפסח משה רבנו בקולנוע ועל גיבור חג החנוכה יהודה המכבי בקולנוע. הרשימה אינה מלאה כמובן ואינה כוללת עיבודים טלוויזיוניים קומיים שונים שנעשו לסיפור המגילה בתוכניות כמו "זהו זה" ורבים אחרים לרגל חגי פורים השונים לאורך השנים. תוספות ועדכונים לרשימה יתקבלו בברכה…

אסתר בקולנוע האילם

הסרטים הראשונים על פי מגילת אסתר היו סרטים אילמים, שעליהם יש מעט מאוד פרטים.
הראשונים שבהם הייתה טרילוגיה צרפתית של שלושה סרטים אילמים שהציגו את הסיפור בהמשכים בבימוי לואיס פלוליאד. אלו כללו גם את

1. סיפורה של אסתר או "אסתר".

ביים: לואיס פלוליאד. הוקרן לראשונה ב-1 באפריל 1910. ככל הנראה הסרט הראשון בסדרה של שלושה סרטים קצרים שתיארו את סיפור המגילה בהמשכים.

2. נישואי אסתר. 1910. ביים: לואיס פלוליאד. הוקרן לראשונה ב-11 ביוני 1910. המשך של הסרט הקודם עם אותם השחקנים.
3. אסתר ומרדכי. 1910. סרט אילם שנעשה בצרפת בידי חברת גאומונט. ביים: לואיס פאוליאד (הוקרן ב-18 ביוני  1910 – חלק שלישי בסדרה, המשך של הסרטים הקודמים עם אותם השחקנים.
הבמאי התפרסם מאז כבמאי סרטי המתח "פנטומאס".

4. אסתר אפיזודה תנכית.1911.

סרט בריטי אילם באורך 19 דקות. בויים בידי הבמאי השחקן תאו פרנקל באנגליה.
5. אסתר. 1913. סרט אילם צרפתי הופק בידי הנרי אנדריאני.
6.אסתר. 1916 ביים: מאוריס אלוי.
7. אסתר של העם. 1916.
סיפור אסתר מתרחש בזמנים מודרניים. שמות הדמויות השתנו כדי להתאים אותם להווה של ראשית המאה העשרים, אבל הסיפור נשאר בדיוק כפי שהיה. ג'ימס קינג, הבעלים העשיר של בית החרושת לכובעים, נשוי לאישה מרשעת. את המפעל שלו המנהל האמונד המרושע, השנוא בידי שאר העובדים, בזמן שעובד אחר מורדן חביב על הכול ולכן שנוא על המונד.
מורדן לוקח את אחייניתו היפה אסתר, בת אחיו דוד לביתו לאחר מות אביה. היא מסתגלת היטב לנסיבות החדשות ולעובדה שמעתה עליה לעבוד כפועלת בבית חרושת. כאשר קינג רואה אותה עובדת בבית החרושת שלו הוא מתאהב בה. אבל להמונד הרשע יש תוכניות לגביה בעצמו.
זאת, עד אשר הוא משיג מכתב שאסתר שולחת לקינג, על בעיות עבודה שונות במפעל ועל מעשי נבזות שלו נגד העובדים ונגד הבעלים. המונד מתכנן כעת לשרוף את בית החרושת ולהסתיר את מעלליו לתמיד, אבל אסתר שומעת על המזימה ומזהירה את קינג. קינג מציל את המפעל, גובר על המונד ומחזיר לעבודה את כל העובדים שאותם פיטר המונד. ובדיוק אז אשתו המרשעת מתה ומשחררת את קינג להודיע שאסתר תהיה אשתו החדשה.

ובכך הסתיים סיפור המגילה עבור קהל הסרט האילם למשך יותר משלושים שנה.

אסתר בקולנוע המדבר

8. המלכה אסתר, 1948.
ביים: ג'ון קויל. עם אטילה קרוגר כאסתר, ריצ'רד האל כמרדכי אדיסון, ריצ'רד כהמן וצ'רלס אבנס כמלך כסרקס אחשורוש.
זהו סרט בשחור לבן בן 50 דקות.
הסרט שנועד במיוחד להפצה בכנסיות, מתחיל דווקא בבית יהודי מודרני בחג הפורים, כאשר המשפחה קוראת את מגילת אסתר. בנקודה זאת הסרט עובר לימי התנ"ך, ומספר את הסיפור על הנערה השפחה היהודייה אסתר שנבחרה לשאת את מלך פרס קסרקסס – הוא אחשורוש, וכיצד נאבקה כדי להציל את אנשיה מדיכוי. בשיאו של הסרט מופיעה אסתר בלי שהוזמנה לפני המלך, מבקשת רחמים עבור בני עמה ומספרת למלך על ההונאה שסביבו. בתגובה חונן קסרקסס את היהודים ומעלה את מרדכי לדרגת ראש השרים. בינתיים המן הרשע נתלה על העץ שהוא בנה במיוחד עבור מרדכי. זהו סרט מדויק מאוד בתיאור העלילה ודתי מאוד.

9. אסתר והמלך.1960. ביים: מריו בבה עם ראול וולש שהפיק. שחקנים: ג'והן קולינס בתפקיד אסתר, ריצ'רד אגן בתפקיד אחשורוש. הפקה אמריקאית איטלקית.
ככל הנראה זוהי הגרסה הקולנועית הידועה ביותר של סיפור המגילה, לפחות עד השנים האחרונות.

סרט זה נעשה בידי המפיק ההוליוודי ראול וולש באיטליה, והתוצאה הייתה סרט צבעוני מאוד אבל גם בינוני למדי, ובכך לא היה שונה ממרבית מסרטי התנ"ך שנעשו באותה התקופה. השחקנית הסקסית גו'הן קולינס (הזכורה מתפקידה שנים מאוחר יותר בסדרה "שושלת" כאישה הרעה) נבחרה לתפקיד אסתר הצדיקה אבל השאפתנית, הנקלעת לזיווג עם אחשוורוש בדיוק לפני שהיא נישאת לארוסה האהוב, החייל שחזר ממלחמותיו במצרים של אחשוורוש. היא נלקחת לתחרות היופי שבה תיבחר מלכת פרס החדשה, ושם זוכה לחיבתו של הסריס הראשי שעוזר לה לזכות בתחרות, וזוכה לבסוף בחיבתו של אחשוורוש, שמתחתן עמה לאחר שגילה שאשתו לא הייתה נאמנה לו…
. הנערה מנסה אז להשתמש בהשפעתה כדי לעצור את הדיכוי של בני עמה, ומתמודדת עם  תככי ארמון והרמון שונים וגם עם ניסיון לרצח. הסרט מגיע לשיאו בקרב בין היהודים של פרס וחייליו של המן.
כל מה שעל קולינס לעשות בסרט הוא להיראות יפהפייה תמימה ובתולית, תפקיד שספק רב אם התאים לה (קולינס פשוט אינה נראית כאישה תמימה, ולא יעזור מה שתנסה לעשות). ריצ'רד אגאן נראה בבירור משועמם בתפקיד מלך פרס. בסרט הוא מתוסכל בידי תככי החצר ובידי היוונים המעצבנים ("אני אחתוך את אלכסנדר לפני שיגדל " הוא ממלמל באיום, ומראה בכך כושר נבואה, מאחר שאלכסנדר הגדול ייוולד רק בעוד יותר ממאה שנה).
דווקא דניאלה רוכה בתפקיד המלכה ושתי (דמות חסרת חשיבות בסיפור המקראי) הופכת לדמות מעניינת – נקבה בוגדנית ומרושעת, הניגוד המוסרי הנדרש לאסתר הצדיקה, אם כי ניתן לטעון שהתפקיד היה מתאים הרבה יותר דווקא לקולינס.
הסרט נשאר נאמן פחות או יותר לקו העלילה של המגילה, אבל הוסיף לה הרבה משלו וניסה לחזק קצת את המניעים של הדמויות, שבסיפור המקראי הקצר לא תמיד מוסברים היטב.

את הסרט המלא יש כאן.
שנתיים מאוחר יותר ריצ'רד אגאן חזר אל התקופה בתפקיד אויבו הגדול של אחשוורוש ,המלך הספרטני  לאונידס בסרט "300 ספרטנים". זוהי אולי הפעם היחידה בתולדות הקולנוע ששחקן שגילם דמות היסטורית אחת חזר מיד כדי לגלם את תפקיד אויבה המפורסם ביותר.

המגילה.1970 גרסה טלוויזיונית של הערוץ הממלכתי הישראלי (היום הערוץ הראשון ) למחזה המפורסם של איציק מאנגר בכיכובם של גדי יגיל נירה רבינוביץ ואברהם מור אפרת לביא ושלמה וישנסקי . הגרסה הייתה ביידיש.גרסה זאת הייתה מצליחה מספיק בשביל צוות הסרט כדי שיצא להציג אותה בחו"ל על הבמות בארגנטינה ב1971.

את הסרט יש כאן.
המחזה של מאנגר זכה כבר לשתי גירסאות בימתיות של מייק בורשטיין ומשפחתו ב19666 וגירסה בבורדווי ב1968 שוב עם מיק בורשטיין .
אסתר ,סרט טלוויזיה הולנדי מ-1975

"משחק אחשורוש"  סרט טלוויזיה הערוץ הממלכתי הישראלי ,1978 . ביים שמואל בונים הפיקה דליה גוטמן .כתב יעקב שבתאי . " דרמה של פורים שפיל המתרחש בעיירה יהודית עם טוביה צפיר בתפקיד אחשורוש וספי ריבלין בתפקיד אסתר אילן דר גילם את מרדכי ויוסי כרמון המן הרשע.

את הסרט יש כאן.

הסיפור של אסתר " בתוך גיבורי התנ"ך הגדולים ביותר " מיני סדרה בטלוויזיה האמריקנית עם ויקטוריה פרינסיפל ( דאלאס ) כאסתר רוברט מנדן כאחשורוש ומיכאל אנסרה כהמן . 1978

את הסרט יש כאן.

היום ה-13 :סיפורה של אסתר
סרט טלוויזיה מרשת אי בי סי ,1979.
ביים לאו פן
עם אוליביה הוסי בתור אסתר וטוני מוסאנטה בתפקיד אחשוורוש ונחמיה פרסוף בתפקיד מרדכי.

14. המגילה 1983 ביים אילן אלדד עם תסריט של חיים חפר על פי מחזה ידוע של איציק מאנגר בכיכובם של יונתן סגל ניצה שאול ושלמה בר אבא.

את הסרט יש כאן.

חייטי העיירה במתח. החג מתקרב, והפורים שפיל שלהם עדיין לא לוטש סופית. זהו חיזיון צבעוני, שהחייטים מעלים מדי שנה בחג הפורים, ובו הם מערבים את סיפור מגילת אסתר עם היום יום שלהם, תוך הזדהות רגשית עם גורל גיבורי המגילה, שאותם הם מזהים בין גבירי העיירה וקבצניה.
ובכן, אחשוורוש, שהוא בעצם בעל המתפרה שלהם, שוב השתכר, והוא דורש שאשתו ושתי תחולל עירומה בבוטיק שלו. ושתי מסרבת.
המן, איש העולם התחתון, מציע לאחשוורוש לגזום מצוואר ושתי את ראשה, וכך קורה. אלא שעכשיו אחשוורוש שרוי בבדידותו, ולכן מכריז על תחרות לבחירת היורשת של ושתי במיטתו.
מרדכי הממולח מסדר שדודניתו אסתר היפה תהיה בין המועמדות, וליבו של שוליית החייטים פסתריגתא נשבר בקרבו. הוא יוצא לנקום באדון, ומשלם על כך בחייו.
פסתריגתא, מנוחתו עדן, משגר ציפורי נייר לאהובתו השבויה בחדר המיטות של אחשוורוש ואסתר מצידה משיבה לו במזמור ואף מצליחה להביא לפני הבוס הקלטות סתר של דודה מרדכי, ועליהן נרקמות תוכניות הבגידה של נאמניו. ועוד מפעולותיה: הטיית הבוס מתמיכתו המקורית בכוונותיו של המן לארגן פוגרומצ'יק בעיירה. המן משלם על כך בראשו, והנה הכל שמחים, והחג |

זה היה שיתוף פעולה ישראלי מערב גרמני סרט שנועד במיוחד לטלוויזיה הגרמנית ( שעבורה כבר עשה אלדד בעבר גירסה קולנועית למחזה ידוע אחר עלה עיירה היהודית "הדיבוק") . במחזמר שמשעשע שהחייה את התיאטרון היידי של מאנגר .חייט יהודי בעיירה פולנית מגלגל בדמיונו את סיפור מגילת אסתר והופך למלך . הוא משתתף עם חייטי העיירה במחזה הפורים שפיל שלהם שאותו הם מעלים כל שנה בפורים את סיפור המגילה .וסיפור חייהם במציאות משתלב ומשקף את זה של סיפור הנמגילה כשהמן הוא גנגסטר יהודי נכלולי.
כתוצאה מהאופי הבינלאומי של ההפקה העלילה של הסרט התנהלה באנגלית אבל השירים הושרו ביידיש ובינהם היו קטעי קושרו בנוסח קברט תיאטרלי .יותר משהתעניין הסרט בסיפור המקראי הוא עסק בעיירה היהודית המאנגרית . מעניין שבמקביל לסרט זה הוצגה בישראל גם גירסת מחזמר של המגילה בכיכובו של כוכבה הוותיק מייק בורשטיין בימוי שמואל בונים שאותה הלחין דובי זלצר שהלחין גם את הגרסה הגרמנית ספק אם הזימון תרם להצלחתם של כל אחת מהגרסאות.

 אסתר ביים עמוס גיתאי 1986. בהפקה משותפת ישראלי צרפתית .כיכוב מוחמד בכרי וגו'ליאנו מר

גיתאי, שהתפרסם הודות לסרטי הטלוויזיה הדוקומנטאריים שלו שבהם הציג   באור ביקורתי ביותר את יחסי היהודים עם הערבים, הציג בסרט   "אסתר את סיפור מגילת אסתר תוך הקפדה שלא לסטות לכאורה מהטקסט המקורי. אך את הסרט צילם בשכונת העוני ואדי סאליב בחיפה שבה, ללא ניסיון להסתיר את הריקבון וההרס מסביב, מתרחשת העלילה הקדומה וחלק מהשחקנים היו ערבים פלסטיניים ובכך העביר המחזאי מסר פוליטי חתרני אנטי ציוני שבו הטקסט התנכי מצולם בואדי סליב בחיפה בסיפר הנאמן למגילה אלא שהוא מקבל אופי חתרני אנטי ציוני כאשר השחקנים חורגים מתפקידיהם בסיום ומספרים על חייהם בישראל המודרנית וכתוצאה כל הסיפור הפך למטאפורה לסכסוך הישראלי הפלסטינאי כשהפלסטינאים היום מושווים ליהודים באימפריה הפרסית הקדומה.
. אולי לא במפתיע הסרט מעולם לא הוקרן בהקרנה מסחרית בישראל.
16. המלכה אסתר סרט מצוייר בן חצי שעה בסדרת "ההרפתקה הגדולה ביותר : סיפורים מהתנ"ך שלחברת האנה הברברה נעשה ב1992

 אסתר . ביים בריאן ריץ ' סרט מצוייר של חצי שעה מסדרת "סיפורים מצויירים מהתנ"ך " , 1993.  העלילה מתרחש בחצרו של המלך "הבבלי " קסרקסס ( שאמנם שלט על בבל כפרסי ).

את הסרט המצוייר יש כאן.

18. אסתר .1999 סרט טלוויזיה . בימוי :רפאל מרטס .  לואיס לומברד בתפקיד אסתר עם מורי אברהם בתפקיד מורדכי וגורגן פרוקנכוב בתפקיד המן . גרסה נאמנה מאוד למקור התנכי חלק מסדרת סרטי התנ"ך עיבודים של שלוש שעות כל אחד לסיפורי התנ"ך.

את הסרט יש כאן.

.
19. היסטוריה של אסתר ( 19988) מיני סדרה ברזיליאנית.

את הסרט אפשר למצוא כאן.

.
20. אסתר הנערה שהפכה למלכה . 20000. סרט מצוייר שלימד מסרים שונים לילדים בצורה קומית.

את הסרט יש כאן.

21 . מגילת אסתר הסיפור האמיתי .2004 סרט ספיישל בסדרה "חברים המתנ"ך " של ירון כפכפי .

העיתונאי  עמנואל הלפרין בתפקיד עצמו מבקר בשושן הבירה  מדווח על אירועי המגילה ומראיין אנשים שונים המקורבים לאירועים הדרמטיים וחושף את האמת מאחורי מגילת אסתר .  נירית קופל מופיעה  כאסתר המלכה וננסי ברנדס כמלך אחשוורוש.

22 אסתר והמלך ( 2006) מחזמר .

23.לילה אחד עם המלך ( 20066) התבסס על הרומן "הלילה השל הדסה עם המלך" עם טיפניי דופונט  דופונט ועם ג'ון רייס דיויס כמרדכי ועומר שריף כממוכן . הסרט זכה לביקורות טובות יותר – מאשר כל סרט אחר עד כה המבוסס על מגילת אסתר ( אם כי זה באמת  לא אומר הרבה ) וככל הנראה זוהי הגרסה המצליחה  ביותר והיקרה ביותר של הסיפור מאז הסרט של קולינס ואולי גם בכלל .

הסרט בויקיפדיה

ביקורת בבלוג

את הסרט המלא יש כאן.

הספר של אסתר ( 2013) ביים דיויד וייט .גירסה נוצרית נאמנה  של הסיפור.

ראיון עם הכוכבת שמגלמת את אסתר

את הסרט אפשר למצוא כאן

עם מישהו יחליט לעשות גירסה נוספת של הסיפור בקולנוע הרי הצעתי היא שיסריט את הגירסה של נתן אלתרמן "אסתר "הגירסה המוצלחת ביותר של הסיפור לבמה העברית .

הסיפור הראשון בעברית אי פעם שתיאר מסע למערכות כוכבים אחרות היה " מלחמה בין כוכבים במרומים "סיפור פנטסטי מדעי מאת  סופר אלמוני  בשם ג'ורג' פרדריק.

זהו סיפור ארוך נובלה של 55 עמודים  ונדיר  מאוד כיום. ניתן למצאו רק כחלק שני מעין נספח , בספר של ז'ול ורן "הארץ שנתלשה " בתרגום ג. בן –חנה  ( שם בדוי של גדליה אמיתי שהתפרסם בתרגום  הראשון לעברית של סיפרי טרזן מאת אדגר רייס ביראוז  וספרי ז'ול ורן וסיפרי הרפתקאות אחרים ) בהוצאת שלמה שרברק מ-1951.

הסיפור הראשון והידוע יותר   בכרך שעל שמו הוא נקרא של ז'ול ורן יצא לימים  בעברית בתרגום מלא  בשם "הרפתקה בחלל " ( תורגם בידי מיכה פרנקל  הוצאת מ.מזרחי ,1995) עוסק בכוכב שביט שחוטף שטח אדמה עם קבוצות אנשים עליו ומוביל אותם למסע בקצוות מערכת השמש ולבסוף מחזיר אותם.

זהו סיפור פנטסטי במיוחד אפילו בקנה המידה השמרני  של ז'ול ורן ( אם כי זוהי גירסה מקוצרת מאוד שלו ). הסיפור הזה הוא ידוע ומוכר ואין זה קשה למצוא עליו מידע.

אבל הסיפור השני שיש לו דמיון מסויים ולכן  כנראה  צורף אליו  הוא פנטסטי הרבה יותר. זהו  אחד מסיפורי המדע הבדיוני הפנטסטיים ביותר שהופיעו בשפה העברית באותה התקופה ראשית שנות החמישים או מאז.והוא בגדר מיסתורין.עד לזמן האחרון לא היה ברור מהו מקורו ומיהו כותבו.

למעשה  כפי שצויין למעלה זהו הסיפור הראשון בעברית המתאר מסע  למערכות שמש אחרות  ולא רק לכוכבי לכת אחרים במערכת השמש שלנו.

הסיפור  לכאורה,  מעתיק את מלחמת העולם השניה לחלל, כשאת מקום  הרודן הגרמני היטלר ממלא הכוכב קאנופוס, ששלושה כוכבי לכת מעתיקים את עצמם ממקומם כדי לתקוף אותו.

הסיפור מתאר מתקפה של חייזר מסוכן מכוכב לכת קנופוס שמאיים על כדור הארץ בתשדורות בשפת האספרנטו הבינלאומית  שעליו לשלוח אליו זהב ולא יופצץ וייהרס. מדען מכדור הארץ  אלווארסון שמתגלה כגאון יצירתי מעין סופר תומס אדיסון ממציא מידית המצאות שמאפשרות לבלום את כל התקפותיו של קנופוס .

כדור הארץ מונע ממקומו ומתקרב למאדים מסתבר שגם בו יש תרבות מפותחת וגם הוא סובל מאיומי קונופוס.

לאחר שקנופוס משמיד את  כוכב הלכת שבתאי (!)  ושולח את שבריו לכדור הארץ ומאדים והם נחסמים מיד בידי כלי נשק חדשים שאלוורסון ממציא מיידית. אלוורסון מוצא שיטה להזיז ולהניע את כדור הארץ ממקומו סביב השמש ולקרב אותו למאדים. ולהמשיך להניע אותו לכיוונים אחרים כנדרש. את השיטה הזאת הוא מלמד את מדעני המאדים. כוכבי הלכת כדור הארץ ומאדים יחדיו  נעים  ממקומם במערכת השמש ויוצאים למסע  שנמשך חודשים לקנופוס ( שנמצא במרחק 310 שנות אור מכדור הארץ.

הם בדרך פוגשים את כוכב הלכת אכרנאר ( הנמצא 139 שנות אור מכדור הארץ )  שגם הוא סובל מנחת ידו של העריץ  מקאנופוס,   והכוכב מצטרף למסע ב"ברית משולשת ". ולבסוף מגיעים לקנופוס עצמו. שם מסתבר ש"קנופוס " אינו שליט הכוכב.הוא בסך הכל מדען מטורף ומבודד על אי מבודד בשטח כוכב הלכת  שרוצה להשתלט בכוחות עצמו  על כל היקום מבלי שאנשי כוכבו אף ידעו על הנעשה.  ולבסוף נאסר בידי אנשי קנופוס עצמם.

וכוכבי הלכת חוזרים "הביתה " למערכות הכוכבים המקוריות שלהם. בסיוםהסיפור  "כדור הארץ התעשר בנסיון ובמדע והאנושות עלתה לפסגת התרבות והעושר".

הסיפור לזמנו הוא מדהים ובעל רעיונות מרתקים  אם כי כיום עושה רושם מגוחך.

אבל כדאי לדעת :  הוא פורסם במקור שלוש שנים בלבד לאחר פירסום תורת היחסות הפרטית של איינשטיין ב-1905  שבה נקבע שגבול מהירות האור הוא הגבול העליון למהירות במסע בין הכוכבים. ספק אם מחבר הסיפור אף שמע על כך כאשר כתב את הסיפור.

שנים תמהתי מאיפה הסיפור  במקור משום שבשום מקום לא נתקלתי בשם "ג'ורג' פרדריק ".

הינחתי שהסיפור  לקוח ממגזיני המדע הבדיוני האמריקנים משנות השלושים  או הארבעים שבהם פורסמו סיפורים רבים מסוג זה של סופרים כמו אדמונד האמילטון  ( שסיפור שלו "גלות " פורסם ב"יקום תרבות ") וא.א. סמית  המכונה "אביה של ההרפתקה בחלל ",  על מלחמות בין כוכביות אדירות וכוכבי לכת נודדים  מה שמכונה כיום "אופרת חלל". הינחתי שהסיפור הוא  חיקוי שלהם ומעין העברה לחלל של מלחמת העולם השנייה.

אבל בכלל לא.לאחרונה התברר לי שלא כך היה. הסיפור הזה קודם לכולם וגם למלחמת העולם השנייה.אם כבר הוא היה מקור השראה לסופרי המדע הבדיוני האמילטון וסמית ולא להפך.

עטיפת המגזין שבו פורסם לראשונה הסיפור "מלחמה בין כוכבים במרומים ".

הסיפור פורסם במקור    תחת השם  "The Planet Juggler"בגליון נובמבר 1908 (!) של המגזין  The All-Story.

המגזין  הזה היגיע לשיא פרסומו והצלחתו המסחרית  כעבור  ארבע שנים ב-1912  כאשר פירסם לראשונה את סיפורי ג'ון קרטר על מאדים וטרזן איש הקופים של אדגר רייס בוראוז ( שאולי וגם סביר שקרא אותו שנים לפני שהחל לכתוב  בעצמו ).

ההופעה הראשונה של טרזן איש הג'ונגל במגזין "אול סטורי ". ב-1912. 

זהו אם כך אחד מסיפורי אופרות החלל הראשונים ואחד הראשונים שתיארו מלחמות לא  בין כוכבי לכת בתוך מערכת השמש ( כמו הסיפור ששימש לו כהשראה "מלחמת העולמות" של ה.ג. וולס שפורסם עשר שנים קודם לכן ) אלא בין מערכות כוכבים נפרדות דבר שונה לחלוטין.

מכיוון שהסיפור  The Planet Juggler היה מוכר  וזכור לחובבי וסופרי המדע הבדיוני בשנות העשרים והשלושים בארה"ב  שאיזכרו אותו שוב ושוב מזיכרונם  במכתבים ששלחו למערכות כתבי העת של  מגזינים של מדע בדיוני בארה"ב ( מכתבים שפורסמו במגזינים ) סביר להניח שהסיפור הנשכח  לכאורה הזה  אבל שהשאיר רושם חזק מאוד על קוראיו עם רעיונותיו המדהימים  יצר כמה מהתבניות בסיפורים בתקופה זאת של סופרים ידועים יותר כיום על האמילטון ודוק סמית.

סיפור "אופרת חלל " מוקדם שתורגם לאחרונה לעברית. 

אמנם היה סיפור שקדם אפילו לסיפור זה בתיאור מלחמה בין מערכות כוכבים הוא "מאבק לאימפריה "משנת, 1900

The Struggle for Empire: A Story of the Year 2236 מאת  Robert William Cole (1869–1937)

ותיאר מאבק בין כדור הארץ ואימפריה מכוכב סיריוס על השילטון במערכת השמש ולבסוף בגלקסיה.

אך  לא סביר שפרדריק  היה מודע לסיפור מדהים זה שהמציא את כל הרעיונות של "אופרת החלל"  והקדים את זמנו.

סיפרי בישול  ועסקים מאת ג'ורג' פרדריק.

ג'וסטוס ג'ורג' פרדריק (J (Justus) George Frederick ( 1882- 1964    היה איש עסקים ידוע  בניו יורק מחבר ספרים על שוק המניות והבורסה השקעות ופרסום.חוץ מזה הוא כתב ספרי מרשמי מזון למשל אחד על מרשמים  מאיי הדרום  ב-1939 וספר בשם "כיצד להבין נשים "( 1941) אדם רב גוני ללא ספק.הוא חיבר גם כמה סיפורי מדע בדיוני נוספים שלא עוררו עניין מיוחד.

אישתו קריסטין פרדריק כלכלנית  ןמומחית  לפרסום היא כיום ידועה  יותר ממנו והתחברו ספרים ומאמרים על רעיונותיה כאחת  מיוצרות תרבות הצריכה המודרנית.

מגזין מדע בדיוני מ-1935 עם סיפור של פרדריק.

אני תמה מאיפה הסיפור הזה  The Planet Juggler שהיה נדיר בשנות 40 התגלגל לידי המתרגם גדליהו אמיתי  בן –חנה. עד כמה שידוע לי הוא לא יצא לאור מעולם בספר באנגלית  ייתכן שפרסום מחדש שלו במגזין  ב-1940 התגלגל איך שהוא  לידי בן חנה  בארץ ישראל?

עטיפת מגזין נדיר מ-1940 שבו פורסם מחדש הסיפור The Planet Juggler

ואולי  התבסס  ג.בן חנה על תרגום  בלתי ידוע כל שהוא של הסיפור לצרפתית,  גרמנית או לרוסית ?

תעלומה.

בכל אופן הסיפור הנידח הזה שהקדים את זמנו  בעשרות שנים  הוא הסיפור שזרעים שלו נמצאים בסרטי "מסע בין כוכבים " ו"מלחמת הכוכבים " המודרניים ".וכיום כאשר יש דיונים רציניים על  שיטות  להגיע לכוכבי שבת אחרים כמו פרוקסימה קנטאורי שבהם התגלו כוכבי לכת שאולי דומים לכדור הארץ סיפור זה מעורר עניין מחודש.

ראו גם :

את הסיפור  The Planet Juggler בגירסתו מ-1940 אפשר לקרוא כאן 

ראו עוד על מסעות למערכות שמש אחרות :

פרוקסימה קנטאורי או מוות :ראל דארק והמסע לפרוקסימה קנטאורי ב' 

איורשל פרנק פול להדפסה מחדש של The Planet Juggler מ-1940 

סקירה על הספר הנדיר "עולמות מתנקשים"  מאת "קליף הדיגן"  הוצאת "רמדור , 1960?  130 עמודים.

כתבה מיוחדת  לרגל מלאת חמישים שנה לתבוסת מצרים בהנהגת ג'מאל עבדול נאצר  במלחמת ששת הימים.

אחד מספרי המדע הבדיוני הראשונים שהופיעו כספר כיס בעברית היה "עולמות מתנקשים"רומן אוטופי " מאת "קליף הדיגן" ( מרכאות שאני מוסיף  מאחר שכפי שנראה אין זה ברור כלל שזהו שם המחבר האמיתי  )  שהופיע בהוצאת ספרי הכיס "רמדור " של אורי שלגי.

על העטיפה הייתה סצינה מהסרט המדע הבדיוני המפורסם  "כוכב הלכת האסור " Forbidden Planet  מ-1956 של הרובוט רובי עם נערה בזרועותיו.

אבל לעטיפה שהייתה בשחור לבן לא היה שום קשר שהוא לעלילה.היא כנראה נועדה רק להראות שהספר משתייך לז'אנר הכמעט בלתי ידוע אז בעברית של המדע דמיוני ".

הכריכה האחורית ועמוד השער של "עולמות מתנקשים".

העלילה 

העלילה של "עולמות מתנקשים " מתרחשת בחודש אוגוסט של שנת 2005 , כאשר העולם מחולק בין שתי מעצמות על עויינות "הברית המערבית "  שהן באופן בסיסי המערב  ו"האיחוד הכל אפריקני " שנוצר כאשר "מעצמה ערבית גדולה"  ( ששמה אינו נזכר אבל ברור מאוד שהכוונה למצרים ) השתלטה "חצי יובל" קודם לכן,(ואנו יודעים זאת מאחר שמתוארות תהלוכות צבאיות ענקיות לקיום "חצי יובל לקיום האיחוד "   דהיינו  הוא נוצר בסביבות 1980 )  על יבשת אפריקה כולה בכוח הזרוע   ושיעבדה אותה והפכה אותה לאימפריה. ומכאן ואילך ה"איחוד הכל אפריקני "  ולא הרוסים  ולא הסינים שאף אינם מוזכרים בסיפור  הוא היריב הגדול של המערב.

בין שתי מעצמות העל מתקיימת מלחמה קרה שמאיימת להפוך בקרוב מאוד למלחמה גרעינית כאשר האיחוד האפריקני מתכנן לתקוף את תחנת החלל של האו"ם א.2

בנתיים העולם רואה אורות מוזרים בשמיים כלי טייס שמקורם אינו ידוע.

בבירת האחוד  האפריקני "קורולו " ( קהיר ) ראש שירותי הביון של האיחוד האפריקני סעיד סאלם חושד במדען מוחמד דג'אני שהוא אינו אלא מרגל של בעלות הברית מהמערב. והוא צודק. סעיד סאלם זה  אינו אלא סוכן מערבי בשם דונלד גרנג'ר שחי באיחוד האפריקני במשך 18 שנה.

כאשר סעיד סאלאם  בחוסר זהירות שלא לאמר טימטום משווע שאינו ראוי  לראש שירותי הביון של מעצמת על  מודיע לגרנג'ר שהוא גילה את זהותו המרגל מפתיע אותו ומשתלט עליו  ומחסל אותו וממשיך במשימת הריגול שלו באיזור האפריקני המסוכן.

בנתיים מופיעות ספינות חלק ענקיות בשמי כדור הארץ. כאשר הטייסים שלהם מופיעים  הם   מתגלים כדמויי בני אדם יפי תואר בגובה ממוצע של שני מטר  ומזמינים את מנהיגי מדינות המערב לסיור בחללית שלהם.

החייזרים שיש להם  שמות כמו סירו וטאוזו מסבירים שהם  אנשי הפנארגון  הם חייזרים מכוכב אחר הקרוב לכדור הארץ. מרחק 54 מליון קילומטר. הם צפו   במשך שנים רבות במתרחש כאן. כאשר היתברר להם שכדור הארץ עומד לפני מלחמה גרעיני ת החליטו להתערב ולמנוע זאת ,וכעת הם דורשים ממנהיגי הברית המערבית שהאנושות תתאחד ותתפרק מנשקה. הפנארגון אוסרים על בני האדם להילחם יותר. גם מנהיגי האחוד הכל אפריקני מוזמנים לפגישה עם הפנארגון אבל אלו מתגלים בערמומיים ביותר.הם בתחבולה מחוכמת חוטפים את אחד' ממנהיגי החייזרים ומעבירים אותו שטיפת מוח והיפנוזה  ומתכננים להשתלט על כלי נשקם של החייזרים כנגד הברית המערבית וכנגד הפנארגון.

אולם המרגל דונלד גרנג'ר שחיסל כבר את מנהיג הביון של האפריקנים מצליח בתחבולה מחוכמת לשחרר את החייזר החטוף. וכעת הם חופשיים מההיפנוזה החייזרים של הפנארגון משתמשים בכלי נשקם העליונים להשמיד את  כל מקורות הכוח של הצבאות האיחוד הכל אפריקני ושל הטכנולוגיה שלו וכל מצבורי החשמל שלהם מפסיקים לפעול. ".

מנהיג האיחוד הכל אפריקני  ג'מאל עבדול מאליק שמבין שאין עוד  תקווה כנגד החייזרים של הפנארגון מורה לשחרר את כל השבויים שבידי האיחוד ומתאבד .

כעת מחליטות מדינות העולם להשמיד את כל המקורות האנרגיה  האטומיים ברשותם  מה שעוד שהפנארגון מציעים לתת לאנושות מקורות כוח בטוחים יותר מהאטום.כעת כדור הארץ המאוחד מתכונן לצאת לחלל תחת הדרכת החייזרים של הפנארגון.

מתי ? מי הכותב?

מתי בדיוק יצא לאור "עולמות מתנקשים "  עצמו  בעברית ? זה לא ברור.שנת ההוצאה לאור אינה מצויינת משום מה. אבל מאחר שהעטיפה היא בשחור לבן  ובעטיפות כאלו השתמשה הוצאת "רמדור " רק בשנותיה הראשונות לפני שעברה לעטיפות בצבעים מלאים כנראה היה זה בסוף שנות החמישים או בראשית שנות השישים בין 1959-ל1961 ומן הסתם בסביבות 1960.

מיהו המחבר ? השם קליף הדיגן הוא בעל צלצול אנגלו-סקסי ברור.

אבל לא היה סופר מדע בדיוני עם שם כזה בארה"ב או באנגליה אז  לפני כן או אחרי כן.

אולי זהו מחבר ישראלי ?  הוצאת "רמדור " של אורי שלגי שקיימת עד היום  כהוצאת "שלגי" שמתמחה בהוצאה לאור של ספרים רומנטיים , נהגה   אז לפרסם ספרים שהוצגו כזרים ונכתבו למעשה בידי מחברים ישראלים.האם ייתכן שזהו ספר ישראלי מקורי?

לכאורה כן ,וזה יכול להסביר את התיאור העויין של מעצמת על ערבית –מצרית-אפריקנית  המאיימת על שלום העולם שהוא נדיר מאוד בספרות המדע הבדיוני של תקופה זאת ( לעומת התיאורים של רוסים וסינים כאיום על שלום העולם שהיו אז נפוצים מאוד כמו היום ) .וכך חשבתי במשך שנים.

שאלה זאת העסיקה אותי עד הזמן האחרון כאשר גיליתי  את הפתרון לשאלה

ובכן לא."עולמות מתנקשים " בניגוד לצפוי  אינו ישראלי במקור.

הוצאת רמדור שהבעלים שלה  אורי שלגי היה "יקה" דובר גרמנית הירבתה גם לפרסם ספרים מתורגמים מגרמנית.

אבל מכיוון ששלגי ידע היטב שאף אחד בישראל לא יהיה מעוניין בתקופה הזאת כמה שנים לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה  לקרוא ספר גרמני שפה שכלפיה היה קיים חרם כמעט רשמי  ( ועל כך ראו בכתבה שלי " הסיפור שאינו נגמר -גרמנית וישראלית ")הוא הקפיד לתרגם ספרים מגרמנית שנראו כספרים אמריקניים "רגילים לכל דבר " כאלו  גיבוריהם היו אמריקנים או אנגלים  ובשום פנים ואופן לא גרמנים.  ושם המחבר שלהם נראה כאנגלו -סאקסי למהדרין אם כי שם מחבר זה יכול היה להיות מומצא בידי שלגי .

וכך היה גם במקרה של "עולמות מתנקשים".

כפי שהתברר לי זהו ספר המדע הבדיוני המערב הגרמני הראשון שתורגם לעברית והיחיד במשך שנים.

מדוע דווקא הוא ?

העלילה של הסיפור בבירור שאובה מהסרט "היום שבו עמדה האדמה מלכת " The Day the Earth Stood Still מ-1951.

והיא מזכירה גם את עלילת הספר "קץ הילדות " Childhood's End     של ארתור סי קלארק  שאמנם פורסם כספר "לאחר" פרסום ספר זה כפי שהתברר,ב-1953 ,אבל חלק ממנו זה שמזכיר את העלילה של "עולמות מתנקשים"  פורסם כסיפור  בשם  "Guardian Angel" עוד ב-1950  ואולי היה מוכר למחבר.

את מקור הספר  יכולתי לברר רק הודות לעזרתו של חובב המדע הבדיוני הגרמני וילי דיוו Willi Diwo  שלו שלחתי תיאור של עלילת הספר. וילי באמצעות עזרה ממומחה למדע בדיוני ישן  בוינה Hans-Peter Kögler,  גילה את התשובה למקור הספר המוזר :

במקור "עולמות מתנקשים" נקרא:

Die Botschaft des
Panergon
(The message of Panergon)

עטיפה של הספר משנת 1952

המדובר בספר מדע בדיוני גרמני למהדרין  של מחבר שאמנם כינה את עצמו גם במקור הגרמני בשם אנגלו- סאקסי למהדרין "אלן ד.סמית" Alan D. Smith   ( ואין זה ברור לי מדוע  אורי שלגי החליט לשנות את השם "הנקי " הזה במהדורה הישראלית לשם אנגלו -סאקסי אחר  ) אבל שמו האמיתי היה  Walter Schwerdtfeger ( יולי 1901 –יוני 1979) הנ"ל שהה כאסיר פוליטי  עשר שנים בכלא בתקופת השלטון הנאצי מאחר שהואשם ב-1935 שהעביר ידיעות  סודיות לתקשורת הזרה.   לאחר מלחמת העולם השנייה הוא שימש  כחבר מועצה של עיר הגרמנית החשובה  Karlsruhe וכעורך העיתון  "Badische News

במקביל הוא חיבר סיפורי מדע בדיוני והרפתקאות תחת השמות הבדויים  "Allan D. Smith  ו-  "Henry Wolf".

עטיפה של הספר משנת 1952 

התברר שהספר הזה שהוא נדיר מאוד גם בגרמניה  קיים בגרמנית במהדורת ספר אלקטרוני מאחר שלא הייתה בעיה של זכויות ,המוציא  לאור שלו  בית הוצאה לאור קטן נעלם בשנות השישים.

מוסרים לי שבגרמניה אולי עשרה אחוזים מספרי המדע הבדיוני הישנים קיימים כספרים אלקטרוניים שזה עדיין הרבה מאוד.

הספר פורסם במקור   ב-1952.הוא פורסם גם במהדורה מאוחרת יותר ב-1960.

עטיפה של הספר ממהדורה משנת 1960 שהיא אולי המקור לגירסה הישראלית.  צייר  Johnny Bruck

העטיפה הזאת הופיעה כעטיפת חוברת "פלש גורדון" ישראלית . גם כן בהוצאת "רמדור "( ראו על חוברות אלו במאמר "פלאש גורדון במדינת ישראל ")

ג'מאל עבדול נאצר כנגד הפנארגון 

למרבית הצער אין זה ברור מתי "בדיוק" פורסם הספר  ב-1952 וזה חשוב מאחר שג'אמאל עבד אל  נאצר שנראה כמודל  המציאותי לשליט האיחוד הכל אפריקני  ג'מאל עבדול מאליק  עלה לשילטון במהפכת יולי 1952 של הקצינים המצריים.  ובתחילה שלט לחלוטין מאחורי הקלעים מאחורי גבו של השליט להלכה  הגנראל נאגיב ששימש כ"שליט בובה".נאגיב היה גנרל "מהסוג הישן " שלא הייתה לו כל אידיאולוגיה מיוחדת.

נאצר אם כי כבר היה מוכר היטב במצרים כשליט בפועל  עוד לא היה ידוע במערב עד פברואר  1954 כאשר תפס את השלטון  רשמית.    אבל כבר לפני כן  החל להפיץ את האידיאולוגיה פאן ערבית והפאן אפריקנית שלו שדיברה על איחוד העולם הערבי ואפריקה בהנהגת  מצרים ובהנהגתו.

אני תמה:  האם "אלן ד.סמית "  Walter Schwerdtfeger  עקב  מגרמניה במהלך 1952  אחרי האירועים במצרים והעריך מיד לאחר ההפיכה ביולי 1952  שהמנהיג החדש והבלתי ידוע  של המצרים  שהיה בשלב זה "מאחורי הקלעים" בלבד, שמן הסתם רוב המשקיפים במערב אף לא שמעו עליו,  הוא טיפוס יוצא דופן מאין כמוהו ומסוכן באידיאולוגיה שלו  למערב?

יכול להיות שהוא כתב בתוך חודש או שניים את הרומן המדעי בדיוני  Die Botschaft des
Panergon וזה פורסם מיידית  עדיין ב-1952 כאשר נאצר עוד היה בלתי ידוע לעולם.

יכול גם להיות שהוא כתב את הרומן "ה"אוטופי "  שלו  עוד  " לפני " שנאצר עלה לשלטון באמצע 1952 אבל כנראה לא לפני 1951 השנה  שבה יצא לאקרנים הסרט  The Day the Earth Stood Still  שנתן את ההשראה לעלילה.

ואם כך הרי הוא למעשה ניבא את נאצר ואת האידיאולוגיה שלו  כשזה עוד לא היה בשלטון.

סביר להניח שאורי שלגי או אחד המתרגמים שלו נתקלו בספר המדע הבדיוני הגרמני  בשנות החמישים המאוחרות או ב-1960  והבינו מיד שהספר הזה מלבד העלילה המדעית הבדיונית הלא באמת מעניינת שלו יכול לשמש כחומר תעמולה.

הסיבה שספר זה פורסם בעברית בסביבות 1960 הייתה  מאחר שמנהיג "הרעים" שבו  ג'מאל עבדול  מאליק הזכיר מאוד לישראלים,וכנראה בצדק ,  את מנהיג מצרים והאידיאולוג הראשי של הפאן ערביזם והפאן אפריקניות ג'מאל עבדול נאצר.

דהיינו  "עולמות מתנקשים "  פורסם גם כסוג של חומר תעמולה כנגד מצרים וכנגד נאצר.

ואכן כשפורסם הספר בראשית שנות השישים היה נאצר בשיאו.לאחר מבצע סיני של 1956 שבו נאצר היציג את עצמו בעולם כמי שהדף מתקפה איפריאליסטית של ישראל של אנגליה ושל צרפת  הוא היה אחד המנהיגים מוכרים והידועים בעולם נערץ על מליוני ערבים ומליונים נוספים בעולם השלישי שראו בטו סוג של משיח שיביא לנפילת המערב השנוא עליהם.

פוסטר פלסטינאי של ג'מאל עבדול נאצר.

רק ב-1967 עם מלחמת ששת הימים  שבמהלכה הובס קשות איבד נאצר את ההילה הזאת של משיח מודרני של האומה הערבית ושל מנהיג פוטנציאלי של מעצמת על ערבית כמו שנחשב בראשית שנות השישים.

ראו גם

בית חרושת לאיקונים :על אורי שלגי והוצאת "רמדור "

ששת הימים הנצחיים :מלחמת ששת הימים בספרות 

הכתבה הזאת על סדרת המדע הבדיוני העברית המקורית "ראל דארק –כובש החלל "  שפורסמה בסוף שנות השישים ובראשית שנות השבעים בהוצאת ספרי הכיס "רמדור " ( היום הוצאת "שלגי " המתמחית כיום  בפרסום ספרות רומנטית ) פורסמה במקור באתר האגודה הישראלית למדע בדיוני לפני כמה שנים

וכעת יש מקום לפרסם אותה שוב שכן יש כמה וכמה פרטים שהתעדכנו לגבי סדרה זאת:

בנתיים התבררה זהותו של אחד מארבעת הכותבים האנונימיים של ששת  ספרי סדרה זאת.

הודות לחובב המדע הבדיוני הגרמני Willi Devo        אנחנו יודעים כעת מאיפה נלקחו ציורי העטיפות של ספרי הסדרה כולם מחוברות מדע בדיוני גרמניות מסדרות ידועות כמו "פרי רודאן "ואף מעטיפת תרגום גרמני לסיפור בסדרת "לאקי סטאר" של אסימוב..

ומלבד זאת בשנים האחרונות  היגיעה חללית מכדור הארץ לכוכב  הלכת פלוטו המטרה של ראל דארק בספר הראשון בסדרה  ( ראו על כך במאמרי " כוכב האפשרויות הבלתי  מוגבלות ":ראל דארק וכוכב הלכת פלוטו ")וישנם דיבורים על משלוח ספינות אל מחוץ למערכת השמש  לפרוקסימה קנטאורי המטרה הנוספת שלו בספר זה.( ועל כך ראו במאמרי "פרוקסימה קנטאורי או מוות :ראל דארק והמסע לפרוקסימה קנטאורי ב'").

אז הנה שוב גירסה מעודכנת של עלילות ראל דארק כובש החלל.

המקור של כובש החלל

בארה"ב ובאירופה  היו נפוצות מאוד במשך זמן רב סדרות על עלילותיו של "כובש חלל " כלשהו  בכוכבי לכת שונים ובמרחבי הגלקסיה במאבק כנגד כוחות רשע שונים, פולשים מהחלל החיצון , מדענים מטורפים וכו'  . סדרות כמו " באק רוג'רס " "פלאש גורדון "קפטין קנדי " מאת "גרגורי קרן "  ובימינו "מסע בין כוכבים " ו"בבילון 5 ".

כמה סדרות מעין אלה  הופיעו גם בשפה העברית בשנות ה-60 . סדרה אחת כזאת  הייתה  "ראל דארק כובש החלל " ומחברה היה "א. בנש".היא הופיעה בשנים 1968-1970 בהוצאת "רמדור " והוצגה כמתורגמת מאנגלית .אך סדרה זאת אינה ידועה כלל בעולם הדובר אנגלית ואינה מוזכרת באנציקלופדיות השונות למד"ב.

בשלב מסוים נראה היה לי שמקור הסדרה אכן היה בספרי מד"ב זרים אם כי לא אמריקניים או בריטיים דווקא אלא גרמניים, שפה שמימנה הירבתה הוצאת  ספרי הכיס "רמדור "של אורי שלגי  ( שקיימת עד היום כהוצאת "שלגי ")   לתרגם באותם שנים, כולל ( כמה ספרי מד"ב  כמו "עולמות מתנקשים " מאת "קליף הדיגן " (שם בדוי שהומצא בישראל  בידי אורי שלגי לסופר גרמני עם השם הבדוי כבר בגרמניה   Alan D. Smithh  )

ו"פלישה מהחלל " מאת "שרמן דנבר". ( באמת שם שהומצא בישראל ליצירה של סופר מדע בדיוני גרמני וולטר ארנסטינג הידוע יותר בשמו הבדוי "קלרק דרלטון" אחד מיוצרי  סדרת  המדע הבדיוני המפורסמת " פרי רודאן ").

מצאתי  שבגרמניה  אכן הופיעה במהלך  השנים 1966-1968  סדרה בעלת שם דומה בשם REN DHARK שממנה יצאו לאור 98 חוברות.  אך היא  שונה בתוכנה מסדרת "ראל דארק" שלנו אם כי אולי השם שלה  שימש כמקור השראה לאורי שלגי ביצירת השם  בעל הצלצול הדומה "ראל דארק".

גם בלקסיקונים של מד"ב בגרמניה  אין שום התייחסות לכותב בשם "א. בנש" .

על סמך ההתייחסויות המרובות שיש לישראל בספרי הסדרה  היגעתי למסקנה שבמקרה הזה  שהמדובר בסדרה ישראלית מקורית  וכלל לא מתורגמת בדומה לסדרת "פלאש גורדון:הרפתקאות כובש חלל  " שיצאה באותה ההוצאה שנים מועטות קודם לכן  ( שימו לב לתת הכותר הדומה )  ושהיא חוברה בידי כותבים ישראליים שונים ששמם הופיע בספרים בתור המתרגמים.המדובר היה ב"תרגומים פיקטיביים".

גיבור כל ספר בסדרה  היה האסטרונאוט  ראל דארק , אך ששת  הספרים השונים  שהופיעו בסדרה נכתבו בידי  ארבעה מחברים  שונים  , שנראה שאיש מהם לא טרח כלל לקרוא את הספרים האחרים בסדרה ,  וכתוצאה התרחש כל ספור ביקום שונה לחלוטין מזה של כל אחד מהאחרים.

בשלושה מספרי הסדרה הרקע  דומה באופן כללי : מערכת השמש במאה ה-23 , שבה מושבות בכוכבי  הלכת השונים התמרדו בכדור הארץ והישיגו ממנו עצמאות. אך הפרטים הספציפיים שונים מאוד בכל ספר בעוד שבספר רביעי העלילה מתרחשת במאה ה-22 על רק מאבק בין גושי על כדור הארץ ובשני ספרים נוספים העלילה מתרחשת בעתיד המידי  של כותבי הסדרה וקוראיה בשנות השישים , כנראה בשנות ה-70 של המאה ה-20. גם אישיותו וזהותו של ראל דארק עצמו משתנים מספר לספר. בספר הראשון בסדרה הוא ישראלי לשעבר , ברוב הספרים הוא אמריקני , לרוב הוא אסטרונאוט במיקצועו אבל לא תמיד.

הקשר היחיד האמיתי  בין הספרים   היה שמו הקבוע של הגיבור,  ראל דארק.

הרעיונות של ספרי הסדרה גם לא היו של הכותבים אלא של המו"ל שלגי.כותב  הספרים שנחשף ש.פרץ אומר :

הוצאת "רמדור" יצרה את הסדרה"והיא קבעה את השם ואת הנושא של כל ספר. אני רק כתבתי".

ספרי הסדרה היו:

1. קיסר הכוכב הסגול הוצאת רמדור , 1968 . הספר הראשון בסדרת " ראל דארק כובש החלל" .

:

"קיסר הכוכב הסגול" שהיה הראשון והמוצלח בספרי הסידרה הוא אותו  דבר נדיר  מאין כמוהו בספרות המד"ב העברית  , ספר מדע בידיוני הומוריסטי.

ספר זה הוא לדעתי ספר המדע הבדיוני הישראלי המקורי  הטוב ביותר של שנות  השישים ( ואם כבר גם של שנות החמישים ) . והכנסתי אותו לרשימת "היכל התהילה של המדע הבדיוני הישראלי " ספרי המדע הבדיוני העבריים המקוריים הטובים ביותר מאז שנת 1891 

. הספר מתאר את הרפתקאותיהם של ראל דארק (ישראלי לשעבר  שנולד כפי שאנו למדים  ב"עיר גדולה בשם תל אביב , אזור גבול של הפדרציה האסיאנית"  …)  ואנשי ציוותו ( חבורה אקסצנטרית מאין כמוה) בחלליתם "הדרקון "  בשנת 2222 כאשר הם יוצאים למערכת פרוקסימה קנטאורי  למצוא בו כוכב שבו יוכל המין האנושי להתיישב. משימה שהיא דחופה במיוחד מאחר שעל מושבות בני האדם במערכת השמש מאיים כדור הארץ העסוק במלחמות פנימיות ובהשמדה עצמית , אך נחוש בדעתו להשמיד גם את המושבות בכוכבי הלכת השונים .

במסע הארוך  נאלץ  ראל דארק להתמודד  בשורה של מצבים מדהימים ובלתי צפויים. . בדרכה החללית  עוברת  בכוכב פלוטו המאוכלס ביצורים בלתי נראים אך משוגעים לבירוקרטיה  שמסתבר שמוצאם באימפריה הגלקטית של כוכב ארקטורוס שדתה הרשמית היא האיסלאם ! . לבסוף כאשר הם מגיעים לכוכב הלכת המיועד הם מוצאים שהוא מאוכלס  הן בגזע מפלצות ידידותיות הסונוריים, והן בגזע של דינוזאורים ענקיים   בגובה מאה מטר הזולוחים. שלושת הגזעים המסוכסכים, הפלוטונים , בני האדם והסונורים נאלצים לשתף פעולה כדי להילחם בזולוחים.

את המאבק  רק מסבכים  הופעתו הבלתי צפויה של קיסר ארקטורוס , מוסלמי נאמן שבא לבקר במושבה החדשה  ומסבך את אנשי כדור הארץ בסבך ביורוקרטי כמעט בלתי ניתן לפיתרון ,  פלוטונית בלתי נראית בת כמה אלפי שנים הנחושה בדעתה לאנוס את ראל דארק , אביה השמרן הנחוש בדעתו להביא לנישואי השניים בנישואים מוסלמיים  , סונורית הנחושה בדעתה לאמץ את ראל דארק לבן  וצמד רובוטים מאוהבים וזאת רק רשימה חלקית של ההסתבכויות הבילתי פוסקות שעימם נאלץ ראל דארק להתמודד  …

זהו ספר מבדח באמת המזכיר מידי פעם את בסיגנונו את יצירותיהם של רוברט שקלי  ואפילו של דוגלאס אדאמס. כל עמוד שבו מלא בהמצאות  מפתיעות ומבדחות  וחבל שבספר זה בניגוד לרוב הספרים האחרים בסדרה לא מופיע שמו של המחבר המוכשר.

העטיפה הישראלית מבוססת במקרה הזה על קולאז' של שתי עטיפות גרמניות שונות:

החללית ברקע התמונה לקוחה מ: ZAUBERKREIS_EXKLUSIV_088 (Illustrator unknown

והאסטרונאוטים  בחזית התמונה על פריט בעטיפה גרמנית  מסדרת "פרי רודאן " הידועה מספר 353   צייר :Johnny Bruck):

2. פלישה מכוכב אומגה 1969.  "המתרגם " ( שהוא למעשה המחבר) הוא בן יהל .

העטיפה הגרמנית המקורית : ?Utopia 0556 (Illustrator unknown – Karl Stephan

במאה ה-23  ( הקשר היחיד לספר הקודם שמתרחש כביכול  גם הוא באותה תקופה )  אנשי כדור הארץ מנוונים  עד היסוד   ושקועים בתענוגות מסוגים שונים. כאשר לפתע   העולם מותקף בידי רעידות אדמה מיסתוריות המשמידות חלקים גדולים מהאוכלוסייה .. ראל דארק נציג מושבות החלל העצמאיות והעויינות את כדור הארץ ,  שמפקדתן היא ב"ירושלים" שעל כוכב מאדים ( שם הוקמה המושבה בידי  "נביא " אידיאולוג ישראלי בשם כהן בעבר הרחוק ) מגלה שמקור רעידות האדמה הוא מלאכותי ונמצא בכוכב המרוחק אומגה. הוא טס לשם עם נערה יפיפייה מכדור הארץ כדי להנעים לו את הדרך  בדרך הוא סובל מזכרונות על מרד שבלם במושבה האנושית על כוכב חמה הוא מרקורי עבור מלכה סקסית ומרושעת.

.  ואכן שם באומגה  הוא מגלה את המקור , זקן מטורף מכדור הארץ שנחוש בדעתו להשמיד את עולם האם שלו מאחר שאנשיו לא באו לחלץ אותו מאומגה. . סיום הספר הוא אופטימי : עתה לאחר שכל בני האדם המנוונים של כדור הארץ הושמדו כולם, בני האדם ממושבות החלל יכולים לחזור אליו כדי ליישב אותו מחדש . וכפי שהספר מסיים "עתה פנוייה המולדת הישנה לקלוט את בניה החוזרים אליה ברינה"  (אם כי אין זה ברור למה יש להם בעצם לחזור , כדור הארץ  מתואר בספר כספוג רדיואקטיביות ורוב שטח היבשה שלו הושמד ברעידות האדמה…)

מסתורי השמש הירוקה 1969.  "מתרגם / מחבר  ש. פרץ.

העטיפה הגרמנית המקורית   TERRA_SF_554 (Karl Stephan)
 במקור זוהי  עטיפה של ספר של קלרק דרלטון שכמה מסיפוריו תורגמו גם לעברית )

המחבר: ש.פרץ הוא שמואל פרץ  שחיבר שני ספרים שונים על ראל דארק שמאז כתיבת הגירסה הראשונה של המאמר מצאתי עליו פרטים נוספים וחיבר ספרים נוספים שעל אחד מהם פרסמתי רשימה.

ראו עליו במאמר "היסטריה חלופית כחשבון נפש לאומי"

שמואל פרץ הוא עד היום המחבר המזוהה היחיד של ספרי "ראל דארק" שאר  שלושת הסופרים ":האנונימי שחיבר את "קיסר הכוכב הסגול" בן יהל ומ.רון  נשארו לצערי לא מזוהים .

העלילה : בשנת 2100 העולם מחולק לשני גושים גדולים . הגוש המערבי הדמוקרטי הטכנולוגי ושוחר השלום   המונהג בידי ארה"ב ואליו שייכים בין השאר ישראל ולבנון והגוש האפר ואסיאני הרודני והמפגר ושואף המלחמות  המונהג בידי סין. שני הגושים נמצאים במלחמה קרה  ( אגב כתחזית לגבי המצב הגיאו פוליטי של העולם בראשית המאה ה-22 אין זה ניחוש גרוע כל כך ) . מנהיגי המערב מגיעים לבסוף למסקנה שאם אנשיו לא יהגרו לכוכב לכת אחר תתחולל בשנת 2160 מלחמה נוראה שתשמיד את העולם. האסטרונאוט ראל דארק נשלח בראשות צוות בינלאומי לגלות כוכב לכת חדש שבו יוכלו בני האדם להתיישב.

במערכת שמש ירוקה מגלה הצוות  כוכב  לכת של בני אדם הנשלטים בידי   חייזרים דמויי סוסים אינטליגנטיים מעולם אחר . מסתבר שהחייזרים  זקוקים לגללים של בני האדם  ! ( סביר  שמחבר הספר קרא את "מסעות גוליבר" שם מתואר מצב דומה) וראל דארק משתמש בצורך נואש זה כאמצעי מיקוח … .  ראל דארק מצליח להגיע להסכם עם החייזרים  שעוזרים לגוש המערבי בכדור הארץ  להביס  את הגוש היריב . סוף טוב הכל טוב:  המערב הוא כעת דומיננטי בעולם אחת ולתמיד והחייזרים יכולים לקבל מעתה ואילך הספקה אינסופית של המצרך היקר מכל , גללים.   .

ספר לא רע .המתאר עתיד הגיוני ואפשרי בהחלט של יריבות בין סין והמערב.

4.מרד על כוכב נוגה 1969. מתרגם /מחבר מ. רון. (אולי"משה רון "? בכל אופן המתרגם  והעורך הידוע בשם זה טוען שאין לו קשר לראל דארק.  )

העטיפה הגרמנית המקורית: TERRA_SF_290 (Karl Stephan)

(  בגרמנית זאת העטיפה של ספר של יצחק .אסימוב " "לאקי סטאר וטבעות השבתא"י שתורגם גם לעברית)

ספר זה הוא מעין אנומליה. בניגוד לשאר הספרים שאין כל קשר בינהם הרי הוא אמור להיות המשך ישיר  של "קיסר הכוכב הסגול " ומתאר את חזרתם של ראל דארק ואנשי צוותו בחללית "הדרקון " למערכת השמש. למעשה ברור שאת הספר כתב מחבר אחר מזה של "קיסר הכוכב הסגול " שאף לא טרח לקרוא את הספר המקורי והספר עושה רושם ברור   שהוא מתרחש ביקום אחר. ראל דארק וצוותו חוזרים למערכת השמש בשנת 2247 לאחר שיצאו להיאבק בגזע "הכאריזאנים" המאיים על מערכת השמש וגברו עליהם .בחזרתו הוא מגלה שמערכת השמש השתנתה מאוד ולרעה. המושבה שעל כוכב נוגה מורדת בשליטה העריץ, המושל מטעם כדור הארץ  וראל דארק וצוותו ( רובם אותם הדמויות מ"קיסר הכוכב הסגול " אך בובות חסרות חיים , לעומת התיאור ההומוריסטי  החי שלהם  שניתן להם  בספר הקודם )  מחליט להצטרף למרד הצודק. .הם מביאים  להפלת הרודן לעצמאות לבני נוגה.

סיפור משעמם וחסר חיים שאין מה להשוות אותו בכלל לספר שהוא אמור להיות המשכו.

:

תרופת הפלא  1969. מתרגם/מחבר מ. רון .

העטיפה הגרמנית המקורית :

UTOPIA_SF_287 (Rudolf Sieber-Lonati

העלילה מתרחשת  בעתיד הקרוב של "ימינו " ( שנות ה-70).  קבוצת חייזרים קטנה מצליחה לשעבד את כל המין האנושי באמצעות תרופה שמרפאת  את כל המחלות, והם מצליחים לשכנע את מנהיגי העולם להזריק אותה לכל תושבי העולם , אך רק במאוחר מתברר  שהיא  גם גורמת לאבדן זיכרון מוחלט וכך החייזרים יכולים להשתלט בקלות על העולם .. רק קבוצה קטנה של שישה  צעירים בני לאומים שונים שאחד מהם ישראלי   ( ולא פחות מבנו של הרב של העיר תל אביב  שאביו סירב לחסן אותו ממניעים דתיים! ) ובראשה ראל דארק נשארת חסינה לתרופה.

קבוצת הצעירים מגלה  את הנסיוב לתרופה מחזירים את הזכרון לבני האדם  ומביסים  לבסוף את החייזרים. בחקירה מסתבר שהחייזרים הם השרידים האחרונים של גזעם שהושמד בהתפרצות נובה וחיפשו לעצמם כוכב חדש להתיישב בו. לזכות המחבר יש לאמר שהם מוצגים בצורה כמעט סימפטית  ולא כמפלצות מרושעות.  ספר חביב.

תעלומה במעמקים 1970. מתרגם/מחבר ש. פרץ

העטיפה הגרמנית המקורית :

UTOPIA_SF_539 (Illustrator unknown

ה

שמואל פרץ מחבר "מסתרי השמש הירוקה" חוזר עם ספר נוסף שבעצם סיים את הסדרה.הוא החליט להתעלם לחלוטין מהרקע העתידני המפורט והמשכנע  של הספר הקודם שכתב בסדרה בו היציג מעין היסטוריה של העתיד  ויצר ראל דארק חדש  החי בעתיד הקרוב  של "זמננו ".  ראל דארק אסטרונאוט מפורסם  שטס  בעבר סביב השמש  מגלה בעת חופשתו  עולם תת קרקעי שעד כה איש לא חשד בקיומו. שם  שוכנים קבוצת מדענים גאונים (שאחד מהם הוא ידיד לשעבר של ראל דארק )  שברחו מבית הכלא , ומשתמשים בהמצאותיהם הגאוניות כדי לבצע מעשי פשע וכעת מאיימים להשמיד את העיר ניו יורק  עם פצצת מימן. ראל דארק גובר על החבורה הקרימינאלית  ועל המצאותיהם המדהימות  ( כמו משקפת היורה קרני מוות ) וממשיך בחופשתו.

ההוצאה הבטיחה ספר שביעי ב"סדרה" בשם  "תבערה אטומית בקוטב " אך זה  לא יצא  לאור מעולם.

ספרי סדרת" ראל דארק " הם כיום נדירים מאוד ומרבית חובבי המד"ב בארץ לא שמעו עליהם מעולם. בכל זאת "שווה" לנסות לאתר אותם.  .הספר הראשון בסדרה הוא אחד היצירות המשובחות של המדע הבדיוני העברי המקורי ושאר הספרים מספקים לכל הפחות הנאה סבירה תוך כדי הקריאה . יש ספרים רבים שלא מספקים אפילו את זה.   וחוץ מזה כמה סדרות מד"ב אתם מכירים שעוסקות בהרפתקאותיו של ישראלי לשעבר ברחבי הגלקסיה ?

לפני כמה ימים השתתפתי  בבית הסופר בתל אביב בערב ספרותי לרגל צאת ספרה החדש של המשוררת הסופרת והמולי"ת יהודית מליק -שירן "אשת הנחש". ספר של מתח על טבעי.

והנה ההרצאה המוסרטת שלי על ההספר ועל הז'אנר הספרותי של "הבלש העל -טבעי ".

אלי אשד על "הבלש העל טבעי "ועל "אשת הנחש "

ראו עוד

"אוצרת בתערוכה של רגשות " על יהודית מליק-שירן 

יוסף כהן-אלרן על "אשת הנחש "

גירסה שונה של כתבה זאת .כולל ראיון עם המדען הישראלי אבי לייב יש כאן:

המסע לפרוקסימה קנטאורי בקרוב ?

לאחרונה יצאה נאס"א בהודעה דרמטית ביותר במסיבת עיתונאים (!): התגלו "שבעה כוכבי לכת במערכת שמש אחת הנקראת בשם טראפיסט-1 (Trappist-1),.  שהם דומים לכדור הארץ ושניים מהם לפחות יש אוקיאנוסים ,דהיינו מים מה שמחזק' את האפשרות שיהיו בהם חיים. וזה מעלה בצורה דרמטית ביותר את הסבירות שישנם כוכבי לכת רבים ברחבי הקוסמוס שיש בהם חיים ואולי חיים אינטליגנטיים.

והמרחק של מערכת כוכבים זאת מכדור הארץ וממערכת השמש  40 שנות אור או כ-378 טריליון ק"מ  מכדור הארץ. מרחק "אפסי"  במונחים קוסמיים אם כי זה מרחק עצום ביותר במונחים שלנו שאומר שעם הטכנולוגיות הקיימות ייקח לנו מאות אלפי שנים כדי להגיע אל  מערכת הכוכבים טראפיסט 1  כדי לברר האם יש שם חיים על פני אחד או יותר מכוכבי הלכת הללו  , ואולי גם אינטליגנטיים ? והאם אפשר ליישב  כוכב לכת אחד או יותר  שם. .

האם יצא המין האנושי אי פעם אל החלל אל  מערכת השמש ? רבים מקווים. המין האנושי היגיע כבר אל הירח  ( אם כי בעשורים האחרונים לא חזר אליו בניגוד לכל הציפיות ) .ויש תוכניות מפורטות ביותר שיגיע למאדים ומעבר לזה.ישנן תוכניות להקמת מושבה אנושית בכוכב הלכת מאדים כבר בעשרות השנים הבאות.

uלמערכuת כוכבים מעבר לזה?  האם ניזכה לראות בעתיד ספינות אנושיות מגיעות למערכות כוכבים אחרות  כמו סיריוס כמו טראפיסט 1 באופן קבוע כמו  "האנטרפרייז " בסדרת המדע הבדיוני "מסע בין –כוכבים"?

לכאורה ועד לאחרונה נראה היה שהמדובר במשימה בלתי אפשרית . בגלל המרחקים העצומים בין מערכות הכוכבים שיגרמו לכאורה לכך שכל מסע כזה ייקח אלפי שנים עשרות אלפי שנים ומאות אלפי שנים אם הספינות יטוסו במהירות של מטוסים כאן על כדור הארץ.

הסופר המפורסם ז'ול ורן שזכה לכינוי "נביא העת החדשה "  כתב ב-1877  בספרו  מסעותיו והרפתקאותיו של הקטור סרוואדאק במערכת השמש"  המתאר את מסעם המדהים של  חבורת  אנשים ש"נחטפים " בידי כוכב שביט אל קצוות מערכת השמש ובחזרה ":הכוכב הקרוב ביותר אל השמש הוא אלפא מקבוצת הכוכבים קנטאורוס .לאור הנע שלוש מאות אלף קילומטרים בשנייה ,נחוצות ארבע שנים וחצי כדי להגיע אליו מן השמש. המרחק בין מערכת השמש לבין אלפא קנטאורוס רב עד כדי כך שכדי לציינו במספרים נאלצו האסטרונומים להמציא שתי יחידות מניה :שנות אור ופארסק .

הם אומרים כי אלפא מצוי במרחק' 4.3 שנות אור מן השמש ,ובכך כוונתם למרחק של ארבעים ביליון ,שש מאות ושמונים ואחד מיליארד ,ארבע מאות וארבעים מיליון קילומטרים לעיתים הם מבטאים זאת כ1.3 פרסק. בין הכוכבים האחרים שמרחקיהם מהשמש נמדדו אפשר להזכיר למשל את סיריוס שמרחקו מהשמש 8.6 שנות אור .וכוכבים אחרים שאילו מדדנו את מרחקם מהשמש בקילומטרים היינו חייבים להשתמש במספרים בני עשרים ושלושים ספרות ".

(בפרק 11 בספר בתרגום מיכה פרנקל לעברית  ש"בו משגר עצמו עולם  המדע של גליה במחשבה  לאינסוף של החלל ע' 328) בהערת אגב נוסיף שישנו תרגום מקוצר של הספר הזה בשם "הארץ שנתלשה " של ג. בן חנה שבו הקטע הזה אינו נמצא.

עטיפת גרסת קומיקס של "הקטור סאראואק"

ורן  שתיאר כמה שנים  קודם לכן ב-1870 בפירוט מסע בכדור תותח אל הירח , אף לא העז להעלות על דעתו בסיפור זה שתיאר כוכב שביט ש"חוטף"  קטע מכדור הארץ ועימו נוסעים גיבורי הסיפור עד  לאיזור של שבתאי במערכת השמש ולאחר מכן מחזיר אותם , שבני האדם יצאו למערכת השמש המרוחקת של אלפא קנטאורי .

אז ומאז סיפורים על מסעות למאדים ונוגה  כוכבי הלכת הקרובים אלינו היו יחסית מרובים אבל סיפורים על מסעות למערכות השמש אחרות היו תמיד מועטים  בגלל ידיעת הכותבים באיזה מרחקים עצומים מדובר.

ב-1909 כתב סופר אמריקני בשם ג'ורג' פרדריק סיפור בשם "מלחמה בין כוכבים במרומים  " שתיאר כיצד כדור הארץ "מוזז " ממקומו הרגיל ליד השמש ויוצא למסע אל הכוכב קנופוס  שנמצא במרחק 310 שנות אור ממערכת השמש.

אחד הראשונים  שהעזו להעלות על דעתם מסע עצום  כזה אל  המערכת הקרובה ביותר אלפא קנטאורי   היה כומר גרמני בשם ארנסט  פרידריך וילהלם מדר ( 1866-1947)  שהתפרסם הודות לספריו "אל הררי סער" ו"אופיר" שתיארו משלחת אנגלית גרמנית בג'ונגלים של אפריקה בחיפוש אחרי ערים קדומות ואבודות שרידי תרבויות מיסתוריות. ספרים ידועים שתורגמו גם לעברית יותר מפעם אחת.

העטיפה הגרמנית של ספרו של ארנסט פרידריך וילהלם  מדר על מסע לאלפה קנטאורי.

ב-1911 מדר  כתב לשני ספרים אלה  המשך "עולמות פלאיים"  שבו גיבורי הסיפורים הקודמים בונים חללית  הפועלת על אנטי גרביטציה המופעלת בידי מגנטיזם שלוקחת אותם  אל הכוכבים השונים של מערכת השמש ,ומשם הם מוסטים בידי כוכב שביט ( בדומה לזה שבספרו של ורן ) אל הכוכב  הקרוב ביותר אלינו לאלפא קנטאורי מגיעים אליו בתוך כמה שבועות  שם הם מוצאים עולם בשם עדן. ומגלים שגם שם חיים בני אדם.  משום מה ספר זה בניגוד לשני קודמיו לא תורגם לעברית אם כי הוא תורגם לאנגלית.

זמן קצר לאחר פירסום ספר זה ,ב1915 גילה אסטרונום רוברט אינס שהכוכב הקרוב אלינו ביותר אלפא קנטאורי מורכב לא משני כוכבים נפרדים כפי שידוע היה עד אז  אלא משלושה. הכוכב השלישי במערכת אלפא קנטאורי ,זכה לכינוי פרוקסימה קנטאורי .כוכב זה התברר הוא הוא הכוכב הקרוב ביותר למערכת השמש שלנו. הוא קרוב יותר בטריליון קילמטרים משני הכוכבים האחרים המרכיבים את מערכת אלפא קנטאורי.

בהדרגה  התרחב דמיונם של סופרים והם החלו  ליצור סיפורים שתיארו מסעות לכוכבים אחרים במהירויות הגבוהות ממהירות האור המהירות הגבוהה ביותר האפשרית שתאפשרנה להגיע לכוכבים אלו בתוך כמה שבועות וחודשים בלבד.

קונסטנטין ציולקובסקי  מאבות תוכנית החלל הרוסית הושפע מאוד מההוגה ניקולאי פדורוב  ( 1829-1903) ספרן ופילוסוף  ברוסיה במאה ה-19 וידיד של טולסטוי ודוסטוייבסקי שטען שלאחר תחיית המתים יש צורך למצוא מקום לישב את כל מיליארדי  המתים שיוקמו לתחייה ואת זה ניתן יהיה לעשות לדעתו ,אם ניישב את כל בני האדם  שיוקמו לתחייה על כוכבי הלכת במערכת השמש שלנו ובמערכות שמש אחרות. ציולקובסקי שהעריץ את פיודורב נטל על עצמו לברר כיצד אפשר יהיה לישם  את הרעיון הזה באופן מעשי.

הוא כתב  ב-1920 בסיפור "מחוץ לכדור הארץ"  המתרחש בשנת 2017  שנת המאה למהפכה הקומוניסטית  כאשר בני האדם יוצאים ליישב את החלל "קיימת סבירות גבוהה שהחלק הטוב ביותר של האנושות לעולם לא יכחד –הם ינדדו משמש לשמש בהתקדמותם" ולפיכך ,אין אין קץ לחיים ,למחשבה ולשיפור האנושות .התקדמותה היא נצחית ". הוא עצמו בכל אופן כתב על מסעות בחלל  לירח למאדים ולאסטרואידים אבל לא מעבר לכך.

המדען ג'ון דסמונד  ברנל היציע ב-1929  בספרו העתידני המפורסם  "העולם הבשר והשטן " אולי בהשפעת ספרו שהוזכר למעלה של  זול ורן ,שאסטרונאוטים יחפרו בכוכבי השביט ויהפכו לספינות כוכבים גדולות שיגיעו למערכות כוכבים אחרות.

בנתיים סופרי מדע בדיוני החלו לתאר מסעות למערכות שמש אחרות באמצעות "העל חלל" שתואר כמעין מימד אחר שהיציאה אליו מקצרת את המסע לכוכבים אחרים. וכך זה הוצג בסדרת המדע הבדיוני "מסע בין כוכבים " שנוצרה בשנות השישים  שבמרכזה עומדת ספינת החלל הענקית "אנטרפרייז" והמגיעה במהירויות אדירות למערכות כוכבים רחוקות ביותר בתוך שבועות וחודשים בלבד.

בישראל פורסם  ב-1968 ספר המדע הבדיוני ":קיסר הכוכב הסגול " מאת סופר אנונימי תחת השם הבדוי "א.בנש" בסדרת "ראל דארק כובש החלל" שתיאר מסע בספינת חלל "הדרקון"  חת פיקודו של הישראלי מהעיר תל אביב ראל דארק אל מערכת פרוקסימה קנטאורי  תעל מנת למצוא שם כוכב הניתן לישוב. ספר זה הוא לדעתי ספר המדע הבדיוני המקורי הטוב ביותר של שנות השישים.

אולם במציאות הדיונים והסיפורים על מסעות לכוכב זה תמיד היו מועטים בגלל הבעיות העצומות של המרחק. אם יש לנו קושי אדיר להגיע לכוכבי הלכת  "הקרובים " אלינו מאדים ולנוגה ובנתיים לא חזרנו אל הירח איך לכאורה אפשר להגיע לכוכבים הקרובים ביותר למערכת השמש אלפא קנטאורי ולפרוקסימה קנטאורי מסע שיקח אלפי שנים ?

ומה  בעצם יש לנו לחפש שם?

אבל כיום יש דיבורים רציניים ביותר גם על זה.

במיוחד כשממש  לאחרונה התגלה שמסביב לפרוקסימה קנטאורי הכוכב הקרוב אלינו ביותר יש כוכב לכת, וכוכב לכת שמזכיר את כדור הארץ. ואם כך ייתכן שיש בו אפשרויות לקיום חיים.

האם אכן ייתכנו בו או שיש בו חיים ? בשלב הזה לא נוכל לדעת. אפילו הכוכב הזה הקרוב ביותר אלינו  הוא רחוק מידי מכדי שנוכל לקבוע זאת בטלסקופים.אין ברירה יש להגיע לשם ולראות.

לכנס חלל בישראל היגיע  אחת הדמויות הבולטות ביותר בפרויקט שנקרא "פריצת הדרך " ומטרתו להגיע אל הכוכבים , המנהל וראש הוועדה מייעצת  של הפרויקט השאפתני ביותר בתולדות האנושות  הישראלי פרופסור אבי לייב  פרופסור לפיזיקה תיאורטית ואסטרופיזיקה בן מושב בית חנן  שהפך לאחת הדמויות הידועות ביותר באסטרונומיה העולמית  ( וב-2015 יצא לאור בעברית ספרו : מהכוכב הראשון עד לאחרית הימים :מחשבות עד השמים"  בהוצאת כרמל " שהוא שילוב של מאמרים וראיונות על חייו וגם קטעים מיומניו כנער צעיר )

וכעת הוא עומד בראש ועדה מייעצת, המורכבת מ־23 מדענים בעלי שם,  שמתפקידה להוביל את הפרויקט מרחיק הלכת פשוטו כמשמעו בתולדות המין האנושי .לשלוח צי של ספינות שיגיעו בתוך כמה עשרות שנים בלבד לכוכב פרוקסימה קנטאורי הכוכב הקרוב ביותר אלינו ( רק 4.3 שנות אור ) שלידו אנו יודעים כעת יש כוכב לכת.

ואולי גם מעבר לזה לכוכב ברנרד ( 6 שנות אור) וסיריוס ( 8 שנות אור ).
להלן שיחה שקיימתי  עם פרופסור  אברהם  לייב פרופסור למדע על שם פרנק ב. ביירד

ראש המחלקה לאסטרונומיה מנהל המכון לתיאוריה ומיחשוב באוניברסיטת הרווארד

אלי : למה זה חשוב  למין האנושי להגיע לפרוקסימה קנטאורי ?
לייב : כי זה הצעד הראשון ליציאה מכדור הארץ  וממערכת השמש . הם פגיעים מידי לקטסטרופות  מסוגים שונים כמו  שינוי אקלים  שאנו חווים עכשיו . תחשוב מה התחממות גדולה מידי או התקררות גדולה מידי על כדור הארץ עלולה לגרום למין האנושי . היא עלולה להחריב את התרבות שלו או גרוע מזה.
אנו צריכים גם להתכונן לפגיעת אסטרואידים מסוג זה שיש שחושבים שהשמיד את הדינוזאורים ואחרים. ויש להבין שפגיעות כאלו הן בלתי נמנעות בטווח הארוך. המדענים חשובים שייתכן שפגיעות מאין אלו השמידו חלק גדול מהחיים על פני האדמה כמה פעמים בהיסטוריה של כדור הארץ . לא רק בסיום עידן הדינוזאורים.וזאת רק אחת הסכנות שעומדות בפנינו לטווח הארוך.על כדור הארץ עלול להיווצר עידן קרח חדש או שיתחמם מידי מכדי להמשיך לקיים חיים.מעבר לכך זה בלתי נמנע שהשמש תשתנה בשלב מסויים בעוד כך וכך מליוני שנים   וזה יקשה על המין האנושי להמשיך לחיות במערכת השמש הזאת

אז אין ברירה אלא לחפש מקום חלופי.אסור לנו לשים את כל הביצים של המין האנושי בסל אחד כדור הארץ או אף מערכת השמש . יש לפזר אותם בכמה שיותר מקומות.חוץ מזה כדי לברר אם יש חיים במקומות אחרים יש רק דרך אחת -יש לבקר בהם.

ובכוכבים אחרים אנו יכולים לחפש  ולמצוא משאבים שאין לנו כאן  כדאי לעשות זאת כי בדרך נוכל לפתח דברים שיוכלו לשמש לדברים אחרים ולפתח את הטכנולוגיה שלנו עוד.
.בקיצור  יש הרבה סיבות לצאת לחלל והפרוייקט הזה הוא הצעד הראשון לצאת לכוכבים האלו שעם
טכנולוגיה קיימת זה ייקח שמונים אלף שנה אבל הטכנולוגיה שאנו רוצים להשתמש בה  מקצרת מאוד את הדרך לפרוקסימה קנטאורי. 

פרוייקט  Starshot

אלי :איך בדיוק תגיעו בתוך כמה עשרות שנים בלבד לפרוקסימה קנטאורי ?

לייב:  היו כמה שיטות שונות שהוצעו לכך במשך השנים : למשל להקפיא בני אדם ולשלוח אותם מוקפאים במשך עשרות מאות שנים עד הם יתעוררו קרוב לכוכב ויוכלו לחקור אותו ואולי גם ליישב אותו.אבל שיטה זאת היא בעייתית מכל מיני סיבות ,ובין השאר בגלל האפשרות הסבירה שאולי עד שאותם בני אדם יגיעו ליעדן ויתעוררו מההקפאה יגלו שבכדור הארץ במהלך כל אותם מאות ואולי אלפי שנים שהם היו בהקפאה  כבר יצרו שיטות איך להגיע במהירות גדולה יותר לכוכב היעד שלהם  והם בעצם נשארו מאחור.

שיטה אחרת שהוצעה הייתה לשלוח "ספינות דורות " ספינות ענק  שבהן יגדלו דורות של אנשים במשך מאות ואלפי שנים עד הספינה תגיע ליעדה. אבל  גם שיטה זאת היא בעייתית מאוד .זה לא מוסרי  לשלוח אנשים ליעד שלא הם בחרו בו מבצע כזה ינתק אותם משאר המין האנושי למשך  מאות ואלפי שנים. אנו רוצים פרויקט שיהיו ממנו תוצאות כבר בחיי היוזמים שלו אחרת זה לא ילך.

עד היום תמיד חשבו על ספינות למערכות שמש אחרות כענקים מפלצתיים. תחשוב על האנטרפרייז מ"מסע בין כוכבים " שבתוכה יש מאות אנשים.

הרעיון שאנו בפרויקט חושבים עליו הוא הוא של ננו –חלליות .אלו הן גישושיות לא מאוישות שמבוססים על ננוטכנולוגיה. והן יהיו זעירות  וידרשו כתוצאה רק דלק מועט .

אבל אנחנו חושבים על משהו שונה לחלוטין.באמצעות הננוטכנולוגיה ( תחום שמתקדם מאוד בישראל בין השאר הודות למאמציו של הנשיא לשעבר שמעון פרס ז"ל) יתאפשר לנו לבנות חלליות זעירות  במחיר של כמה סנטים לאחת. .ומכיוון שהן יהיו קלות מאוד יהיה קל מאוד להאיץ את המהירות שלהן למהירות הקרובה למהירות האור הרבה יותר מאשר חלליות ענקיות. ויהיה קל להאיץ אותן למהירות הקרובה למהירות האור באמצעות מתחים שנמצאים במעבדה במקום ברקטות ענקיות .

את הננו -רקטות האלו יהיה קל לשגר לחלל והן יטוסו במהירות עצומה לאיפה שנשגר אותן .הם יהיו זולות לבניה וקלות לבנייה ולשיגור. ואנחנו רוצים לשלוח מספר גדול של חלליות כאלו למקומות שונים.אולי אלפים אולי מליונים פשוט כדי לוודא שחלק מהן או כמה מהן אכן יגיעו ליעדן המתוכנן משום שהרבה מאוד יכול לקרות להם בדרך הארוכה בחלל הבין כוכבי … אז נשלח כמה שיותר. תחשוב על נחילים ענקיים של ספינות רובוטיות שיוצאות אל הכוכבים.

אבל כרגע נראה שהמקום הראשון שנשלח אליו יהיה לפרוקסימה קנטאורי הכוכב הקרוב אלינו ביותר שבו אנו יודעים שיש כוכב לכת שאולי יש בו חיים ואולי ניתן לישוב בידי בני אדם. וברגע שימצאו כוכבי לכת מבטיחים עם אפשרויות ישוב ואולי עם חיים ישלח אליהם דור שני של ספינות ולבסוף ספינות עם בני אדם.

אז לשם נשלח אותם קודם כל , לכוכב הקרוב ביותר   לפרוקסימה קנטאורי.

אלי : כמה זמן ייקח להן להגיע?

לייב :  זה יקח להן  כעשרים שנה להגיע זה מאד מאוד מהר בהשוואה.ושם  כבר גילו  כוכב  לכת שבו חיים יכולים להתקיים. זוהי חמישית ממהירות האור.ויוזמי הפרוייקט עדיין יהיו בחיים כשיגיעו התוצאות.

אם הכל בפרוייקט יעבור כמו שצריך וזה כמובן "אם " גדול מאוד גדול מאי פעם , זמן המסע והזמן שיידרש כדי שהמידע יעשה את דרכו בחזרה מובילים להערכה שהשנה שבה הפרויקט צפוי להסתיים היא 2060.  כל התהליך כולו צפוי    לעלות  כ-10 מיליארד דולר. סכום שבניגוד לפרויקט כולו הוא לא בשמיים הרחק בגלקסיה.

אלי  הננו –חלליות יוכלו להמשיך לכוכבים אחרים אחרי  שיגיעו לפרוקסימה קנטאורי ?

לייב: וודאי  יש עוד כוכבים קרובים שאפשר יהיה להגיע אליהם. תיאורטית הן יכולות להגיע לכוכבים אחרים ב40 שנים אם כי קשה היה לתאם את הכוונון שלהם.  כל כוכב הוא בכיוון אחר.

הרעיון הוא שחלליות קטנות  ישלחו לכוכבים שונים  ממש בכל יום כי הן ממש  זולות רוב המחיר יהיה על קרני הלייזר. בסדר גודל 10 מיליארד דולאר. הן ימשיכו גם כי קשה מאוד לעצור אותם אז הם  ימשיכו עוד ועוד בגלקסיה כמו קליע  שאינו נעצר."
פרוייקט "פריצת הדרך "

פרוייקט פריצת הדרך Breakthrough Initiative   נוצר בידי מיליארדר יהודי – רוסי יורי מולנר  אוליגרך  ( שאולי לא במקרה נקרא על שמו של הקוסמונאוט  הרוסי יורי גגרין האדם הראשון בחלל ) שהיה קשור עם אוליגרך היהודי המפורסם היהודי גם הוא חודרקובסקי אלא שבניגוד לחודרקובסקי שהסתכסך עם משטר פוטין ומצא את עצמו בכלא כאויב המשטר וכיום חי מחוץ לרוסיה  מולנר יד ע לשמור על קשרים טובים עם הממשל של פוטין ברוסיה.

.הוא משקיע גדול בהיי טק העולמי שמתעניין בחקר החלל והוא יצר קשרים עם פרופסור  סטיבן האוקינס  אחד המדענים המפורסמים ביותר כיום שתמך בפרויקט.ועם מייסד פייסבוק מרק צוקרברג. ושניהם חברים בדירקטוריון התוכנית .

סטפן הוקינג תומך בתוכנית  אבל הוא אמבילנטי מאוד כלפיה מצד אחד הוא הכריז ש" אנחנו מבצעים כעת את הקפיצה הגדולה הבאה לתוך הקוסמוס, כי אנחנו בני אדם וטבענו הוא לעוף",

אבל מצד שני ד"ר הוקינג יש לציין גם  חושש ממפגש עם חיים אינטליגנטיים בחלל מחשש ש שהם יתגלו כמפותחים מאיתנו בהרבה  ולכן איום עלינו ואז אולי ישעבדו או ישמידו אותנו.

אבל הוא תומך בתוכנית המסע לחלל.

לייב : "היגענו למסקנה שחלפו   חמישים  שנה מאז ספוטניק והטכנולוגיה כמעט לא נשתנתה והיגיע הזמן להניע אותה קדימה ואת זה נעשה במיסגרת פרויקט "סטאר שוט|".

במסגרת המיזם עצמו יש כרגע שלושה פרוייקטים גדולים קשורים

" מיזם האזנה

טלסקופי רדיו לחיפוש עדויות לחיים תבוניים בכוכבים מרוחקים של הקמת מערך ענק

; פרוייקט "מסר "

שמעניק פרס שנתי של מיליון דולר ליוצרי הודעות דיגיטליות שמתארות את כדור הארץ והמין האנושי באופן שתרבות זרה תוכל לפענח ולהבין;

ויוזמת "סטארשוט" להגעה לפרוקסימה קנטאורי ולכוכבים אחרים אחריו.

ובין ראשי פרוייקט זה נמצא הישראלי בן המושב הפרופסןור אברהם לייב .  Starshot

מקום שם לא דרכה רגל אדם

אבי לייב מדבר על פרוייקט |"סטאר שוטי"

אלי איך אתה עצמך היגעת לפרוייקט?:

לייב :   אני מתעניין במגוון נושאים שזה יהיה ארוך מידי לפרט אותם כאן ובשלב מסויים התחלתי להתעניין באפשרות להבחין באותות חיים מחוץ לכדור הארץ.  וזה נושא שמעסיק אותי מאוד .וכנראה בגלל זה  יזם התוכנית מילנר פנה אלי לעמוד בראש  הועדה המייעצת של הפרוייקט

לכאורה החיים שלי בהחלט לא הכינו אותי לזה.  נולדתי   וגדלתי בבית חנן מושב חקלאי כעשרים קילומטר מדרום לתל אביב. אבי ריכז את ענף גידול אגוזי הפקאן בישראל. למשפחתנו היו גם לולי תרנגולות ופרדסי תפוזים ואשכוליות.

אחרי איסוף ביצים וביצוע עבודות אחרות יחד עם אחיותיי הגדולות הייתי נוסע בטרקטור אל הגבעות וקורא ספרים מאת פילוסופים אקזיסטנציאליסטים כמו ז׳ן פול סרטר או אלבר קאמי, שאמי קנתה עבורי.

אז בנעורי רציתי להיות פילוסוף, לא פיזיקאי. הפילוסופיה מצאה חן בעיניי מפני שעסקה בשאלות היסוד החשובות ביותר. אבל הצטיינתי גם בפיזיקה, ובשל כך התמזל מזלי להיבחר לתכנית "תלפיות" שנוסדה בשנה שלפני כן, ומטרתה לאפשר לקבוצה של כמה עשרות מגויסים בשנה לעסוק במחקר הקשור למערכת הביטחון במקום השירות הצבאי הרגיל. האפשרות הזאת נשמעה לי קרובה יותר לפילוסופיה מלהתרוצץ בשדה כחייל מן השורה. הרגשתי שזכות גדולה נפלה בחלקי להיבחר לקבוצה הזאת ועשיתי כמיטב יכולתי להצדיק את בחירתי. לאחר שלוש שנים של אימונים צבאיים ולימודים לתואר ראשון התבקשנו להשתלב בעבודה על מיזמים צבאיים או תעשייתיים שיש להם יישומים מעשיים מידיים. אבל בשל אהבתי לפילוסופיה ביקשתי לעסוק בעבודה יצירתית, שלא הייתה מרובה בסביבות העבודה האלה.

. למדתי פיזיקה ומתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים. אחר כך עבדתי ב"מרכז למחקר גרעיני בנחל שורק", ושם עמדתי בראש מחקר לפיתוח כלי נשק חדש, שהיה אמור לפעול באמצעות זרמים חשמליים שיציתו חומרים בעלי משקל אטומי נמוך יותר מאבק שרפה, כגון פּוליאֶתילֶן. בגיל עשרים וארבע קיבלתי תואר דוקטור בפיזיקה של הפלזמה, ושנתיים לאחר מכן סיימתי את שירות החובה. עבודתי במרכז שורק עוררה את התעניינותו של הגנרל ג'יימס אבּרַהמסון מחיל האוויר של ארצות הברית, והוא בא לישראל במסגרת תפקידו כמנהלה הראשון של תכנית "היוזמה להגנה אסטרטגית" של הנשיא דאז, רונלד רייגן. אנשיו צוותו של הגנרל הזמינו אותי לבקר בארצות הברית, ושם הופניתי אל "המכון ללימודים מתקדמים"
(IAS – Institute for Advanced Study) בפרינסטון, ניוֿג'רסי, בהמלצת בכיר הפיזיקאים של הפלזמה, מרשל רוֹזֶנבּלוּת. האסטרופיזיקאי ג'ון בּאקַל הזמין אותי לשהוּת של חודש במכון. בתום ביקור זה הוא הדהים אותי בהצעה למשׂרה של חמש שנים – בתנאי שאעבור ממחקר הפיזיקה של הפלזמה למחקר באסטרופיזיקה.

משם התחלתי להתמקד בנושאים מדעיים שוניםאני שנולדתי במושב בחיק הטבע,  הטבע הוא הדבר האהוב עלי ביותר ועבורי הנסיעה לחלל זה להגיע למקום שבו עוד לא דרכה רגל אדם
שבו יש טבע כפי שהוא בלי שהאדם נגע בו .אני אוהב את הטבע בצורתו
המקורית ואני רוצה לראות זאת על כוכבים אחרים." כשאני מסתכל בכוכבי שביל החלב בלילה בהיר הם נראים לי כמו אורותיה של ספינת חלל ענקית שמפליגה ברחבי היקום. האם יש נוסעים אחרים א יֿשם סביב האורות של ספינת החלל הזאת? לי חשוב מאוד לדעת זאת, ואולי להחליף אִתם חוויות.ועכשיו הודות לפרוייקט "פריצת הדרך" תהיה לנו את ההזדמנות ".

מילנר  ששמע על המחקרים שלי שאל אם אני יכול להיות אחראי על הצד התיאורטי של היוזמה. היסכמתי בשימחה . הרי זה מה שחלמתי עליו במשך שנים !

במשך שישה חודשים בדקתי עם הסטודנטים שלי כל מיני רעיונות.  הבחורים שהם אנשים בעלי ראש פורה ביותר הציעו להשתמש בהיתוך גרעיני או אנטי־חומר כמו ב"מסע בין כוכבים " , אבל  לצערנו הרב אף אחת מהדרכים האלו לא היתה פרקטית אנחנו עוד לא יכולים להטיס משהו כמו האנטרפרייז אם כי לדעתי בעתיד זה אולי יהיה אפשרי. . התברר שיש רק דרך אחת – להשאיר את הדלק בבית, ולדחוף את החללית בעזרת קרינת לייזר.

הרעיון הוא זה: טיל סטנדרטי ישגר לחלל "ספינת אם" ובה מטען של כמה אלפי חלליות זעירות (גשושיות), שכל אחת מהן שוקלת גרם ומורכבת בעיקר ממעבד, רכיבי תקשורת, מצלמה וחיישנים. כשספינת האם תגיע למסלול היקפי סביב כדור הארץ ישוגרו ממנה הגשושיות, שיפרשו מפרשים דקיקים. קרני לייזר עוצמתיות ישוגרו מכדור הארץ לעבר מפרשים אלו, ובמשך שתי דקות יאיצו את הגשושיות למהירות של 3.5 מיליון קילומטר בדקה, חמישית ממהירות האור. הדבר יאפשר להן להשלים את המסע בתוך כ־20 שנה ולהעביר תמונות ומידע מאלפא קנטאורי.".

לייב מודה: "האמת היא שזה לא רעיון חדש בכלל .חשבו עליו עוד בשנות השישים . אבל הוא דרש אנרגיה רבה מידי עד. שהתפתחה לבסוף הטכנולוגיה של הסמארטפונים המודרניים, שאפשרה למזער את הגשושיות ורכיביהן לסקאלות של גרמים".
.
אלי : התקדמתם בנתיים בדרך להשגת המטרה?
לייב : יש מימון ראשוני של עשרה מיליןן  דולר שאותו סיפק  מילנר. אבל לצערנו הוא לא יכול לממן את כל הפרוייקט כולו. הוא לא עד כדי כך עשיר.

וכעת בודקים אם אפשר לבנות את הטכנולוגיות המוצעות תיאורטית הן אפשריות בהחלט אבל צריך לבנות אותן הלכה למעשה וזה עוד לא בוצע. הבעיה  הגדולה ביותר היא לגבי הלייזר האם יפעל כהלכה אבל בסוף  נצליח להתמודד גם עם זה  כהלכה.

המכרז יהיה מכרז לקבוצות שיבדקו עם הטכנולוגיה ישימה ועובדת . בקרוב זה יתחיל. בחמש
שנים נבדוק אם זה עובד ואם כן נמשיך הלאה. לפרוייקט ארוך טווח. יש כאן סיכון נכון
אבל בלי סיכון אתה לא משיג דבר.קיבלתי מאות אי מיילים מאנשים שכתבו שזה מלהיב
אותם כי זה הפרוייקט הגדול ביותר  בחלל מאז אפולו וכיבוש הירח. זה צעד מעל ומעבר
לכיבוש הירח והמאדים . להגיע בזמן החיים של כבר עכשיו יש לנו חידושים.שגילינו

אלי : מתי אתם מעריכים היא תושג משלוח צי ספינות זעירות לפרוקסימה קנטאורי?

לייב:לדעתי זה יכול להתרחש כבר בתוך עשר- חמש עשרה שנה ולא יותר. הטכנולוגיה היא ישימה בהחלט רק צריך להשיג כסף. ..

בינתיים אגב יכול להיות שיש ציים חייזריים של ספינות  כאלו בדרך אילינו אבל אנו לא נוכל לראות
אותם.
אנחנו כמו קולומבוס שיצא עם כמה ספינות קטנות אל הלא נודע מצאת יבשת חדשה ושינה את העולם.וכך גם אנחנו בפרוייקט הזה נשנה את העולם ואת מערכת השמש ואנחנו מקווים גם את פניהם של מערכות שמש אחרות. "

עד כאן פרופסור אברהם לייב בן המושב הקטן שמנהיג פרוייקט להגיע למערכות שמש אחרות .ובנתיים החשיפה של נאס"א שישנם מערכות שמש שייתכן שיש בהן חיים במרחק יחסי לא רב מאיתנו הופך את יישום  הפרוייקט הזה לנדרש יותר מאי פעם.

ראו עוד על מסעות לפרוקסימה ולאלפא קנטאורי:

אקטואלי מאי פעם – אדם סטראנג' במסע לאלפא קנטאורי

פרוקסימה קנטאורי או מוות: ראל דארק והמסע לפרוקסימה קנטאורי ב'

רקפת ידידיה היא עורכת מנוסה  שערכה במשך שנים את כתב העת הספרותי "עכשיו" עם גבריאל מוקד אחת המבקרות התיאטרליות והמוזיקליות הבולטות והנשכניות ביותר כיום וגם המוציאה לאור של הוצאת הספרים האלקטרוניים "בית אוצר".

ולאחרונה היא פתחה סדנה ספרותית לכתיבת שירה .

והנה ראיון עימה על הסדנה שלה :

אלי :את יכולה לתאר את מבנה הסדנה המיוחדת שאת מציעה?

רקפת : הסדנה כוללת 10 מפגשים ובה נתנסה ונתרגל כתיבת שירה במספר מתכונות, ששאובות מההיסטוריה של השירה, אבל גם מחוברות לתחומים אחרים, כמו מוסיקה קלאסית ופופולרית, אופרה, סיפורי עם, אמנות פלסטית וכמובן ז'אנרים אחרים בספרות כמו פרוזה ודרמה. בכל מפגש נכיר יצירה, שיר או קטע ספרותי מספרות העולם או מהספרות העברית או אפילו יצירת אמנות, נבדוק את המהלכים התוכניים והסגנוניים שלה ונבדוק מה אנו יכולים לקחת, או איזו השראה אנו מקבלים, לחיוב או לשלילה, מהרפרנס שהוצג. הסדנה תשלב בין חלק לימודי לבין תרגול בפועל וניתוח של יצירות המשתתפים.

 אלי :באיזה נושאים היא תעסוק?

רקפת : הסדנה תתמקד בשירה כחלק ממערכת תרבותית גדולה ומורכבת יותר, שירה שהיא הקשר. היא יכולה להיות בסיס ליצירות אחרות כמו יצירות מולחנות או יצירה שנוצרה בעקבות יצירות אחרות כמו יצירה ספרותית אחרת, אמנות פלסטית, אירועים שונים ועוד. כמו כן נבדוק מה מותר השירה מהפרוזה, מהדרמה או מז'אנרים אחרים של יצירה מבחינת המבע הרגשי, כאשר הדוגמאות שיוצגו לא יהיו רק ספרותיות פרופר, אלא גם מהקשרים רחבים יותר כמו למשל מאופרה. בנוסף, נתעסק בניתוח של יצירה ספרותית לא רק בהקשר המצומצם שלה עצמה אלא בהקשר הרחב שבו היא נוצרה. מבחינה זו, יוצגו על-קצה המזלג גישות אסתטיות ביקורתיות שונות לבחינת יצירה.

מדוע זה חשוב לעסוק בנושאים אלו?

רקפת : לאור מה שקורה לאחרונה בשדה הספרותי בתגובה למאמרי ביקורת שירה גומזים בעיתון הארץ, עיסוק בשירה בהקשר הרחב נראה הכרחי מתמיד. לא ייתכן שהעוסקים בשירה יתייחסו לשירתם כאילו היא נכתבת בתוך ואקום ויעסקו בה בניתוק גמור מכל דבר חיצוני לה, במעגל קרוב או רחוק. ברור שהשירה היא לא יצירה מנותקת והכותבים צריכים להכיר מראש את ההקשר שבו הם כותבים, להיות מודעים להשפעות שלהם, להחצין אותן, להתכתב איתן ולא להחביא אותן כדי שאיזה מבקר גומז יגלה אותן וישתמש בהן כנגדם (אם להשתמש בציניות של מבקרת גומזת). מעבר לזאת, ההקשר שבו נכתבת היצירה אינו דבר חיצוני ובלתי תלוי במחברים. המחברים יכולים ללמוד נושאים שונים, לבצע תחקירים ולהרחיב באופן אקטיבי, כלומר ליצור, את ההקשר שבו הם פועלים.

במה סדנה זו תהיה שונה מסדנאות אחרות בנושאי כתיבה, אם בכלל?

רקפת:מכיוון שהדגש הוא על הקשר, הסדנה הזו לא תהיה סדנת כתיבה רגילה אלא סדנה היברידית, שתשלב סדנת כתיבה עם סדנת האזנה למוזיקה, סדנת ציור (למרות שלא נצייר הפעם) ועוד, כשהכוונה היא לתת כלים שמרחיבים את ההקשר ומעמיקים בסופו של יום את המבע השירי. מכיוון ששירה היא תמצית של חווייה, הרעיון הוא לייצר חוויה בסיסית שתהיה עמוקה ורחבה ככל האפשר. ובהקשר יותר כללי, מעבר לעיסוק בשירה פרופר, הסדנה תהיה מסע תרבותי שיציג כמה מהיצירות התרבותיות הגדולות, שלרוב גם נזנחות, בהקשר מיוחד שיעשיר את ההנאה מהן, מכיוון שהקשר, חייבים להדגיש, פועל באופן דו-כיווני.

מה היתרונות שלך בהעברת סדנה מעין זאת?

רקפת : זה המקום שבו יכולתי להציג רשימת מכולת של מה למדתי ומה עשיתי. הנה בקצרה: למדתי אמנות פלסטית במכון אבני ולמדתי תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. למדתי בסמינר לאוצרות ולביקורת בקמרה אובסקורה, שם למדנו בעיקר פילוסופיה של המאה ה-20. למדתי מוזיקה בבית ספר לשירת מקהלה וגם באופן פרטי (אני זמרת סופרן). עבדתי עם גבריאל מוקד בכתב העת 'עכשיו' בהמשך ייסדתי וערכתי את כתב-העת המקוון לתרבות 'שחרזדה', שבו היום אני מפרסמת ביקורות. התחלתי בכתיבת ביקורות על אופרות (יצירת האמנות הכוללת, אליבא ד'וגנר) ובהמשך התרחבתי לכתיבה על ז'אנרים מורכבים פחות כמו תיאטרון וקונצרטים ובסוף גם חזרתי לכור מחצבתי, לפרפורמנס. בטח שכחתי להזכיר כל מיני דברים. אבל הבנתם.

בכל מקרה, זה לכשעצמו לא הכי חשוב. הכי חשוב זה החיבור ויצירת ההקשרים. הניסיון שצברתי כמבקרת ששמה דגש על ההקשר הרחב של הביקורת ויצירת חיבורים חדשים ולא צפויים, הוא הנכס העיקרי שאני מציעה לבאי הסדנה.

מי שיעבור את הסדנה הזאת, מה הוא הולך לחוות וללמוד?

רקפת :קטונתי מלנבא את ההשפעה של הסדנה על כל אחד ואחד, אבל אני מקווה שמי שיעבור את הסדנה ימצא שהיא העשירה את עולמו בתוכן ובעיקר בכלים, שיהפכו אותו לא רק לכותב מודע יותר (או כמאמר הקלישאה: טוב יותר), אלא לצרכן תרבות מודע יותר.

הקישור לאירוע בפייס:

https://www.facebook.com/events/282338648885207/

פרטי הסדנה:

10 מפגשים, בימי שלישי בין השעות 17-19 במרכז תל-אביב ליד גן העיר. תחבורה ציבורית נוחה, חניה בתשלום – חניון גן העיר. נגישות לנכים.

מתחילים: 16 במאי 2017.

עלות הסדנה: 800 ₪ כולל מע"מ.

לפרטים נא ליצור קשר במייל info@treasure.co.il.

רקפת ידידיה  ואלי אשד משדרים ברדיו.

שמעו את רקפת ידידיה מתראיינת  ביחד עם אלי אשד אצל מוטי גרנר ברדיו אורנים  על הביקורת ותפקיד המבקר בעולם 

דף הפייסבוק של רקפת ידידיה 

רקפת ידידיה  צילם פרנסיס ויטנברגר, חיפה, 1989

בנובמבר  2017  ימלאו שבעים שנה להחלטה  באו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל .החלטה שהיו  שני  אנשים מרכזיים שהביאו לה אחד ידוע מאוד  דוד בן גוריון ,והשני ידוע הרבה פחות , מנהיג יהודי אמריקני אבא הילל סילבר.

אבא הילל סילבר ( 1893-1963)  הוא לא רק שם של רחוב ברמת גן . הוא היה ממנהיגי יהדות ארה"ב .רב רפורמי חשוב ומנהיג ציוני חשוב מאוד שפעל רבת למען הקמת מדינת ישראל והיה בין האישים שפעלו מאחורי הקלעים באו"ם להשגת ההחלטה על הקמת מדינה יהודית ב-1947.פני שבעים שנה  .

את בן גוריון זוכרים היום כולם. אך אבא הילל סילבר נשכח לחלוטין. עוד בחייו למרות שהיה האדם אולי הראשון שעמד באו"ם כנציג העם היהודי כולו ודיבר בשמו.

הרגע הדרמטי ביותר בחיי הדיפלומט היהודי אבא הילל סילבר  בא ביום 8 במאי 1947 , כאשר התייצב כיושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית  בניו יורק בפני האומות המאוחדות, בשם העם היהודי כולו.

ומאז כמו נשכח.חוץ מכמה שמות רחובות ומוסדות.

הוא לא נשכח בכדי ,הוא היה מסוכסך עם האידיאולוגיה הציונית השלטת והיציע לה חלופה ושילם על כך ביוקר מבחינה פוליטית.

אבל כאן ברשימה הזאת איני רוצה לדון דווקא בדיעותיו הפוליטיות ובתרומתו החשובה מאוד לציונות  ובשאלה מדוע בעצפם נשכח כפי שנשכח אלא דווקא בספר שלו ,שאינו עוסק בציונות ,לפחות לא בצורה הקונבנציונאלית ,ספר שנשכח גם הוא .שנתקלתי בו לפני  רק לפני כמה שבועות בספריה ועורר את ענייני. הספר הזה אגב קיים רק באנגלית

:The History of Messianic Speculation in Israel:

הספר פורסם במקור לפני תשעים שנה ב-1927   ויש כאן היסטוריה על הנבואות המשיחיות בישראל מימי קדם ועד לראשית המאה העשרים  שהתבסס על התזה שלו מ-1925 .

סילבר  הרחיב את הספר ב-1959 עם הקדמה מורחבת שעידכנה אותו. כאשר פירסם אותו שוב ב-1959 הוא חי בעולם אחר מהעולם שבו פורסם הספר ב-1927 . עולם שלאחר שואה ,עולם שיש בו מדינה יהודית שמחבר הספר תרם להקמתה.

הספר של סילבר  אינו כולל  תיאור מפורט של נבואות משיחיות כיצד ואיך יבוא המשיח ויקומו לתחייה המתים וכו'. הוא גם לא עוסק בהקשר הפילוסופי והתיאולוגי של דוקטורינות ונבואות אלו .הוא עוסק במשהו קצת שונה ( שאותי כפי שיודעים קוראי מעניין מאוד )  היסטוריה של ב"חישובי הקץ "בניסיונות לקבוע את הזמן המדויק ( ולרוב או כמעט תמיד בעתיד הקרוב ) שבו צפוי המשיח להגיע לבסוף .

חישובים אלו הופיעו תמיד בזמני משבר.ומכיוון שמשברים היו אלמנט קבוע של החיים היהודיים באשר הם, הם הופיעו לעיתים קרובות.

אבא הילל -סילבר ביצע מחקר יסודי ביותר בנושא  וכנראה עוד מתקופת היותו סטודנט בשנות העשרה של המאה  (שאנו יכולים לנחש די בוודאות היה תוצאה של רעיונותיו הציוניים השונים. ואולי  זה בדיוק להפך : אולי עניינו בציונות נוצר כתוצאה מעניינו ב"חישובי הקץ" וברעיונות המשיחיים האלו ?

הוא בדק את  כלל התחזיות השונות  והחישובים השונים לאורך הדורות לבוא המשיח לעידן המשיחי ולאחרית הימים   כפי שהופיעו ספרים ובכתבי יד שונים.

נראה שהוא איתר כל חישוב קץ שהיה ידוע לחוקרים בתקופתו וכמה נוספים שהוא גילה בכוחות עצמו ושלא היו ידועים למחקר לפניו.  הוא לא רק  פיענח את התאריכים השונים שהם לעיתים מדויקים מאוד שניתנו לביאת המשיח ולתחיית המתים ולעידן המשיחי אלא גם נתן להם לראשונה תיארוך לפי הספירה הנוצרית האזרחית המקובלת .שהרי הן תמיד ניתנו לפי הספירה היהודית מבריאת העולם  והיו כתובים בצורה מרומזות ל"יודעי  ח"ן" מומחים במקרא ובתורת הסוד היהודית ..

חישובים דומים ניתנו גם בידי הוגים נוצריים שונים וסילבר מזכיר כמה מהם בספרו .אבל התמקדותו  מטבע הדברים הייתה בחוזי הקץ היהודיים ובחישוביהם.הוא אינו מזכיר למשל את חישובי הקץ  של המדען המפורסם ניוטון במאה ה-17 ,למרות שאלו היו בהישג יד בידי החוקר היהודי א.ש. יהודה בארץ ישראל שרכש אותם והם הוחזקו אצלו עד שנתרמו לאוניברסיטת ירושלים שם הם נמצאים היום.

בספר זה הוא עבר  עם כך אחת לאחת על הנבואות התחזיות וחישובי הקץ  שהושמעו לאורך הדורות שקבעו תאריכים לאחרית הימים .ובחלק המסיים שלו הוא עוסק בסקירה של אלו שהתנגדו לחישובי קץ מעין אלה וכך אפשר לראות בספר כיצירה מסכמת  אולטימטיבית מצידה של הז'אנר של תומכיו ומתנגדיו.

אבא הילל סילבר  מביא דוגמאות רבות של חישובים אנו נזכיר כאן רק כמה מהם

חכמי המשנה   חשבו שהמשיח יגיע במאה החמישית לספירה

ספר זרובבל יצירה מהמאה השביעית לספירה חזה שזה יקרה בשנת 1058 אחרי ספירת הנוצרים

הרמב"ן משה מבן נחמן האמין שזה יקרה בשנת 1540

המשורר יהודה הלוי חשב שזה יקרה ב1403

והתהליך המשיחי יתחיל ב-1383

האר"י הקדוש בצפת   1534-1572) האמין ששנת 1575 תהיה השנה שבה יתחיל העידן המשיחי.

דון יצחק אברבנאל המפורסם במחשבי הקיצים היה משוכנע שזה יקרה כנראה בשנת 1503 או 1504  הוא נותן תאריכים נוספים של שנת 1547 ושנת 1559 שאז יסתיים שלטון ארבעת המלכות

על פי אברבנאל העידן המשיחי יגיע לקיצו בשנת 1591.

מדרש העולם קבע שתחיית המתים תהיה בשנת 1648 לספירה.

ספר הזוהר שנכתב בחלקו או ברובו  או כולו בידי  המקובל הרב משה דה לאון  במאה ה-13קבע שתהליך המשיחי יתחיל בשנת 1840

שמעון בן צמח דורן |( 1361-1444) קבע  בפירוש על ספר איוב  שפורסם בשנת 1859 בוונציה ששנת המשיח תהיה ב-1850 ועידן חבלי המשיח יגיע לקיצו כמה עשרות שנים  מאוחר יותר ב-1912 ואז יגיע השלטון המוסלמי בירושלים לקיצו.

שמואל בן יהודה ולריו   שחי במחצית השנייה של המאה ה-16 רופא ופרשן תנ"ך  שחי באיי יון כתב פירוש על ספר דניאל שנדפס בוונציה ב1586- היגיע למסקנה שבוא המשיח יהיה בשנת 1868. עם זאת הזהיר את הקוראים אין זה חייב לקרות אלא שזה יכול לקרות בשנה זאת.

רוב התאריכים האלו באו  וחלפו לפני שאבא הילל סילבר החל לכתוב את ספרו וכמעט תמיד מבלי שאירע בהם שום דבר מיוחד שיצדיק את ההתמקדות בהם.

היה רק חישוב קץ  יוצא דופן אחד שעוד לא "היתגשם  "  כאשר סילבר בצע את המחקר לספרו.

חישוב קץ של יוסף בן דוד  בן יחיה ( 1494-1539  רב  ופרשן המקרא שפירש את חמשת המגילות וקבע  על סמך חישוב מספר דניאל  ב-1538 ששנת בואו של המשיח תהיה בשנת 1931.ארבע שנים אחר פירסום המהדורה  המקורית של סילבר ב-1927

או "בסוף החמשת אלפים ושבע מאות שנה לבריאת העולם הקירוב או מעט קודם או מעט אחרי כן יבוא קיצנו בעזרת השם למען יוכלו לשבת בני ישראל בטח על אדמתם. "

נבואה מפליאה שתהקיימה בשנת תש"ח רק שמונה שנים לאחר סיום החמשת אלפים ושבע מאות לבריאת העולם".

אנו יכולים לשער שלסילבר מן הסתם היו  מחשבות  או תמיהות בנושא  תאריך ספציפי  זה  ולגבי תחזית זאת בעת הכתיבה שאותם אינו מאזכר בטקסט של הספר.

אם כי  כמובן לא בעת פרסום המהדורה השנייה מ-1959 שאז התאריך כבר חלף מבלי יקרה שום דבר מיוחד.

כמובן אם יוסף בן דוד בן יחיא  היה קובע נניח  את שנת 1933 או או את שנת  1948  כשנה משיחית זה היה עניין אחר לגמרי  אז אפשר היה לטעון שבן יחיא חזה  במדוייק את העתיד לבוא.

חישוב הקץ של הרב יהודה בן שמואל החסיד

סילבר  מזכיר גם את יהודה בן שמואל החסיד מחבר ספר החסידים   ( בעמוד 215  ) שכיום יש "נבואה"  המיוחסת לו שלכאורה מכוונת לשנים 2017 -2018 אבל הוא רק מציין לגביו שהוא הזהיר מפני כל נבואות כאלו ואף סירב להזכיר את חישובי הקץ של אדם אחר והוא מצטט את החסיד כשהוא אומר שאם תראה את התחזיות של דם על המשיח תדע שהוא עוסק בכישוף או ששדים באו וסיפרו לו על אחרית הימים מאחר ששום אדם אינו אמור לדעת דבר על בוא המשיח". ".

.אבא הילל סילבר  בהחלט לא יודע על אותה נבואה שיוחסה ליהודה החסיד החל משנת 2008

מה שמחזק את ההנחה שאם אפילו אבא הילל סילבר לא נתקל ב"נבואה " זאת  כי אז המדובר בזיוף מלפני עשור

אפשר לסכם עם כך שחישוב הקץ העתידני  ביותר המופיע בספרו של סילבר הוא לגבי שנת 1931 ואולי אפשר להרחיבו עד לעשור הבא שמעבר לכך. .ויש להניח אם כך שלגבי התקופה שבה הוא עוסק הוא לא נתקל בשום חישוב  קץ שהיגיע למאה ה-21 ומעבר לכך.

נכון להיום "חישובי קץ " כאלו ממשיכות במלוא המרץ באתרי אינטרנט וכל שנה יש עליה תחזיות ונבואות שקובעות שהיא שנת הקץ ושנת בוא המשיח היהודי או הנוצרי.

אולם נראה שבשנים הבאות חישוב הקץ היחיד  מסוג אלו  שבהן עסק סילבר שקבעה תאריך  משיחי בעתיד הוא חישוב קץ שעליו לא ידע אבא הילל סילבר ולכן לא ציין אותו בספרו,חישוב קץ של המדען אייזיק ניוטון שקבע  במאה ה-17  על סמך אותם שיטות שבהן השתמש מחשבי הקץ היהודיים  שעל פי ספר דניאל העידן המשיחי יתחיל בשנת 2060. חישוב קץ  שיש להניח שנשמע עליו  יותר ויותר בשנים הבאות.

אבל אם יש מבין הקוראים חוקרים ואחרים שנתקלו במחקריהם בחישובי קץ קדומים ( דהיינו מלפני סוף המאה ה-עשרים ) שמגיעים למאה ה-21 ומעבר לה   שעליהם לא ידע אבא הילל סילבר אני אשמח לקבל על כך מידע.

ראו גם

אבא הילל סילבר בויקיפדיה 

האם במאה ה-13 ניבא הרב יהודה החסיד על שנת 2017 או 2018?

ידידי האמן המשורר ואושיית התרבות הרוסית במדינת ישראל מיכאיל גרובמן השתחרר סוף סוף מאישפוז ממושך בבית החולים וחזר לביתו שם יוכל להמשיך ליצור את יצירותיו המיוחדות.ואתמול התארחתי אצלו. כדי לחגוג את שחרורו מכלא בית החולים.

לרגל אירוע משמח זה הנה שריד ארכיוני ראיון עם האמן הצעיר מיכאיל גרובמן שפורסם בשבועון הילדים "דבר לילדים "כרך נא בחוברת מספר 40 בתשיעי ליוני 1981.

ושם ניתקלתי לראשונה בשם "מיכאיל גרובמן ".

הראיון בוצע בידי עיתונאי צעיר ( ע"ץ) צבי פרידלנדר כיתה ז' בירושלים. אבל הוא מדהים בעמקותו לגבי עיתונאי צעיר כל כך.

ראו עוד על מיכאיל גרובמן

הסימבוליזם המאגי של מיכאיל גרובמן מאת אלי אשד 

הופיע במקור באתר "ארטפורטל "

כתבה זאת מופיעה מחדש על מנת לחגוג את שחרורו של ידידי האמן המשורר ואושיית התרבות הישראלית -רוסית מיכאיל גרובמן מאישפוז ממושך.

האמן הרוסי-ישראלי מיכאיל גרובמן הגיע לשלב השיא של ההכרה ביצירתו לאחרונה, כאשר במוסקבה הוצגה תערוכת ענק שלו (שכללה לא פחות מ-360 עבודות), שהתפרשה על פני שלוש קומות של המוזיאון לאמנות מודרנית. התערוכה היא אמנם לא ממש רטרוספקטיבה לכלל יצירתו של גרובמן, אלא ארבע תערוכות שונות שהציגו את גרובמן ואת פעילותו בארבע תקופות יצירה חשובות בחייו, משנות השישים ועד להווה. תערוכה נוספת של אותו אמן הוצגה במקביל במוזיאון היהודי במוסקבה. התערוכות זכו לתשומת לב תקשורתית רבה ולמאמרים ולסקירות מרובים של מבקרי אמנות רוסים, שהסכימו שהן מציגות בצורה מקיפה ביותר את תרומתו של מיכאיל גרובמן לעולם האמנות הוויזואלית. בד בבד עם תערוכות אלו הוענק לגרובמן בעת ביקורו ברוסיה תואר דוקטור לשם כבוד מטעם האקדמיה הרוסית לאמנויות.

זאת הייתה  הוכחה נוספת לחשיבותו של גרובמן בסצנה האמנותית הרוסית, אם כי הוא מוכר פחות בסצנה נוספת שהוא משתייך אליה, הסצנה הישראלית האמנותית, שלה הוא תורם מאז שעלה לארץ ב-1971 והתיישב תחילה בירושלים ואחר כך בתל אביב.

כאן יצר את קבוצת "לווייתן" בעלת האידיאולוגיה המיוחדת, שפעלה ברוסיה ובישראל בשנות השבעים והשמונים והיא מפורסמת עד היום. במסגרת קבוצה זו יצר גרובמן את מה שהוא כינה "אמנות יהודית", אמנות שמבוססת על סיפורי המדרש והקבלה, על סיפור בריאת העולם ועל רעיונות מיסטיים שונים, שאת סימניהם ניתן למצוא ביצירותיו.

כיום תמונות אלו נמכרות בסכומים גבוהים מאוד.

באופן יוצא דופן, גרובמן אינו רק אמן ידוע מאוד, הוא גם דמות בולטת ומשפיעה מאוד בסצנה הספרותית הרוסית בישראל, כמשורר ותיאורטיקן. בכל התחומים האלה התבלט גרובמן כאחד היוצרים הבודדים כיום, שיש להם אידיאולוגיה ברורה, מוצקה ובעלת השפעה ניכרת בתחומי האמנות הוויזואלית והספרות היפה בשפה הרוסית.

האוונגרדיסט

מיכאיל גרובמן נולד ב-1939 במוסקבה, ופעל שם בשנות השישים כאחד ממייסדי זרם האוונגרד הרוסי השני (מונח שגרובמן עצמו טבע), שהתקיים ברוסיה משנות השישים ועד שנות השמונים.

זרם האוונגרד הרוסי המקורי הופיע ותסס בראשית המאה העשרים. הוא הגיע להישגים עצומים, אך לא נשא חן בעיני המשטר הקומוניסטי ונמחק מתודעת האדם הסובייטי. עד שמיכאיל גרובמן הצעיר נתקל במקרה ביצירות היוצרים מהזרם הזה והוקסם. הוא החל לחפש אחריהם במרתפים מאובקים של מוזיאונים, בעליות גג של בני משפחה, אצל כמה אספנים פרטיים שאיתר אותם במאמצים רבים בפינות שונות של ברית המועצות. אט-אט הוא הפך את  אמנות האוונגרד השכוחה לרלוונטית שוב מבחינת האינטליגנציה הסובייטית.

גרובמן מעריץ את האמן הרוסי קזימיר מלביץ', אשר טען שביצירתו יכול האדם להפוך לאל, ואמר שבאמצעות כל מעשי ידיו שואף האדם להגיע אל פסגות המחשבה, בתקווה להשיג את השלמות. גרובמן כותב על מלביץ', שהוא בשר מבשרם של נביאי התנ"ך: הוא מחפש את האלוהי ודוחה את הפואטיקה של החשיבה הטכנולוגית. לא מפני שהוא בז לטכנולוגיה או מתעלם ממנה, אלא משום שהוא שואף לעצב מחדש את פנימיות האדם. הוא מבקש להכניס אלמנט אלוהי לסביבה אלילית פגאנית, ובכך מייצג את החשיבה היהודית. לדידו, האמנות היא דרך להשיג שלמות רוחנית, להגיע לדרגת אדם עליון.

גרובמן, מצדו, קיבל את הרעיונות האלו והם קיימים ביצירתו בצורות שונות.

לווייתן

עניינו של גרובמן בנושא התחזק כאשר ב-1963 השתתף כאמן במשלחת מחקר של מדענים לאזור שבגבול בין טג'יקיסטאן לאפגניסטאן. שם החל לצייר על גבי מעטפות המכתבים ששלח לאשתו, אירה, יצורים דמיוניים שונים, שמאז החלו לחזור ולהופיע ביצירתו, מהם כאלה שסימלו את הרוע ואת המוות, חיות כמו "דרקון" ו"מלך נחש".

זמן קצר לאחר מכן, ב-1964, החלה להופיע בציוריו דמות של לווייתן, מפלצת המייצגת את כוחות התוהו במסורת היהודית העתיקה, שלפי סיפורים קדומים, היוותה איום של ממש על האלוהים והיה עליו להכניעה בקרב גדול. סיפור זה הוא מן הסתם שריד של מסורות פגאניות קדומות, שמוצאן עוד במיתולוגיה הבבלית, על תיאמת ומאבקה באל מרדוך. בעבור גרובמן הלווייתן אינו בהכרח, או בכלל, סמל הרוע, אלא דמות סמלית מלאה משמעויות שונות ומגוונות.

בעצם הופעתה ביצירות של גרובמן היא מאפשרת לצופים לחוש את העולם המיסטי הבלתי נראה שלצד העולם היומיומי שלנו. לווייתן היה לסמלו המפורסם ביותר של גרובמן, והוא מופיע אצלו בתמונות שונות בצורות שונות. לא מן הנמנע שהוא מזהה את עצמו יותר מכול עם הישות הזאת, שהיא מעצם טבעה פורצת סדרים ופורעת חוקים ומטרתה – כמטרתו של גרובמן עצמו – היא להגיע לעולמות העליונים.

בספטמבר 1967 גרובמן ישב וניסח מניפסט שלם על "הסימבוליזם המאגי", ובכך גיבש לראשונה בכתב את השקפתו האמנותית, שהחלה להתעצב מאז 1959, כאשר גילה לראשונה את זרם האוונגרד. בשלב זה הפסיק בהדרגה לראות את עצמו כאמן סובייטי ותפש את עצמו בראש ובראשונה כאמן יהודי, בין השאר, בהשראת הניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים, שהצית את דמיונו. הוא החל לשלב סמלים יהודיים ביצירותיו, כמו למשל, בתמונה המפורסמת "הקבר של החייל הישראלי", שבה נראה קבר עם שני לוחות ועליהם חרותות המילים העבריות "אמרו" ו"לאלוהים", ולצִדם מנורה בעלת שבעה קנים. וברקע – נוף דמיוני של הרי יהודה.

ספרו של גרובמן "לווייתן" קיים בגרסה העברית (תרגם צבי חזנוב, ערכה דינה מרקון, כרמל והמרכז לאמנות יהודית רוסית, ירושלים, תש"ע, 2009). אלה הם יומניו משנות השישים במוסקבה, כשהיה חלק מהבוהמה הרוסית העליזה והפראית שסירבה לשתף פעולה עם האידיאולוגיה הסובייטית, בתקופה שבה היה עסוק בגילוי היצירות של זרם האוונגרד וניסח את האידיאולוגיה האמנותית המיוחדת שלו. אך למרבה הצער, דווקא היומנים שבהם עסק בגיבושה לא השתמרו. כאן מתגלית זיקתו למילה הכתובה ולספר, שכבר נגלתה בעבר ביצירתו, אולי יותר מכל לספר יצירה הקדם-קבלי. גרובמן שייך לאותם מחפשי אמת המאמינים שעל ידי טקסים, עבודה ויצירה בגשמיות אפשר להרבות את האור ולהציל את העולם מכיליון.

עוד לפני שעלה לישראל מרוסיה ב-1971, בין השאר בהשראת הניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים, לגרובמן היתה תוכנית מקורית לשלב אמנות עכשווית עם יהדות, סימבוליזם ומטאפיזיקה. למרבה הפלא, הוא הצליח למצוא שפע של חומר על אמנות, מיסטיקה וקבלה  בספריית לנין. הוא היה היה יושב שם ימים וערבים שלמים ושוקע; אחר כך, כשהתברר לספרנים שהחומר הזה פופולרי מדי אצל טיפוסים כמו גרובמן, הגישה אליו נחסמה. כן התברר לו שב"שוק הספרים השחור" אפשר להשיג אפילו תלמוד, אז הוא השיג, קרא, למד והשתמש בחומרים אלה כדי ליצור אמנות.

אמנם גם לפניו היו ציירים יהודיים, כמו שאגאל ואחרים, אולם לדעת גרובמן, בדרך כלל הם היו קיטשיים. איש לא ניסה לשלב כמוהו אוונגרד עם רעיונות יהודיים שונים. השניים נראו כלא מתחברים, עד שהיגיע מיכאיל גרובמן והפך את היהדות לאוונגרד.

מגזין אגודת הסופרים "מאזניים " עם עטיפה של גרובמן

בציוריו יצר גרובמן דימויים קסומים, טעונים בקונוטציות מאגיות בעלות משמעויות ספרותיות שונות. הוא ניסה להחזיר לציורים את התכנים המיסטיים שהיו ליצירות אמנות בימי קדם ובימי הביניים, עד שאלו נעלמו לאחר הרנסאנס, כשהאמנות נעשתה חילונית לחלוטין.

כשעלה לבסוף ישראל, בניגוד לרוב היוצרים שעלו מרוסיה, השתלב היטב בחוגי הספרות והאמנות המקומיים. אך התוכניות  הגרנדיוזיות שהביא עימו לא התאימו לאמנים הישראלים, שעסקו ביצירת שפה מקומית עכשווית, נטולת קשר לגולה ולמקורות. מצד אחד, היו בוגרי 'אופקים חדשים' שעסקו במופשט האוניברסלי, ללא כל קשר ליהדות ולמקורות "והסתכלו עלי כעל חיה מוזרה", מספר גרובמן, ומצד שני, היו הצעירים ובראשם רפי לביא, שפיתחו שפה של אמנות מקומית מושגית.

מיכאיל גרובמן ליד תמונה שצייר.

"לא מבינים אותי כאן," אומר גרובמן. "הישראלים רגילים לקבל אמנות אירופית ואמריקאית, לא אמנות יהודית כמו זאת שאני עושה."

תפישת האמנות היהודית, שגרובמן שם לו למטרה לייסד בבואו לארץ היא: "האמנות היהודית בעיניי היא לא שאגאל המאוחר, שהידרדר לקיטש, וצבא החקיינים שלו. מה שעניין אותי זאת אמנות יהודית שיש לה קודים משלה, גרסאות משלה, קטגוריות ויזואליות משלה. כלומר, כל העניין היה גלום ביצירת אמנות יהודית חדשה. מודרנית, סוּפּר מודרנית […] טוב, בשביל מה באתי לישראל? כמובן, כדי לבנות חיים חדשים ואמנות חדשה […] אבל התברר שהרעיון של אמנות יהודית לא רק שהוא זר לגמרי לצייר הישראלי בן זמננו, אלא אפילו מיותר ומזיק. לא מיד הבנתי שבכל אלה מעורבת הפוליטיקה, כלומר, אם אני בא, נניח, לאיזה אוצר תערוכות ישראלי בעל השפעה, מספר לו על התוכניות: הנה, מדינה ציונית, אמנות ציונית, אבל הוא – אנטי-ציוני.

"כשבאתי הלכתי למוזיאון תל אביב, ראיתי מה תלוי שם וגיליתי שכל אלה הם חיקוי של המערב, שאין לו שום קרקע תחתיו. ואז התחלתי לכתוב מאמרים איך בונים אמנות ישראלית עצמאית, בדיוק כמו שקיימת מדינת ישראל העצמאית. הקהל המקומי נחרד. נוצר מצב, שאני רוצה ציונות באמנות, ובשבילם אלה צלילים זרים, הם רוצים משהו אחר לגמרי […] כולם רצו נוכחות באמנות המערב, מה שבעצם קרה בהמשך. ואני באתי ממוסקבה לישראל ולימדתי אותם מה צריך לעשות. זה מאוד לא מצא חן בעיניהם" (מתוך ראיון שערכה עם גרובמן אליסה ביאלסקי-ניימן, "זרקאלו", 4.2.2014. מרוסית: דינה מרקון).

גרובמן לא ויתר ולא ירד לחו"ל , כפי שעשו יוצרים רוסים רבים אחרים. במקום זאת הוא פעל להקמת סצנה אמנותית משלו. גרובמן היה ונשאר חלק מהתרבות הרוסית וחלק מהתרבות הישראלית, שייך לשני העולמות ונהנה מהמיטב שבשניהם. ספק אם יש יוצרים רבים אחרים כאלה.

בין השאר, הוא פעל יחד עם אשתו, העורכת והמבקרת אירינה ורוּבּל, להקמת כתב עת ספרותי בשפה הרוסית, "זרקאלו" ("אספקלריה"), שקיים עד היום, ונכון למאי 2014, ראו אור 43 גיליונות שלו.

עם זאת, גרובמן הוא אחד האמנים הרוסים הבודדים שנטמעו בהצלחה בתרבות הישראלית. לא רק כאמן אלא גם כמשורר, שהכיר היטב משוררים ישראלים ידועים כמו דוד אבידן (שלזכרו כתב שיר). הוא פרסם שני ספרי שירה בעברית, אם כי רוב השירים תורגמו בידי משוררים ידועים כמו מאיה בז'ראנו, אשר רייך ורוני סומק: "בארץ שחורה שחורה" (כרמל, 2005) ו"החירות מגיעה ערומה" (קשב, 2013) – ספר שירים ארוטיים.

שיריו החזקים יותר כלולים בספר הראשון, שם מביא גרובמן כמה שירים אפקטיביים ביותר, שמעידים על כישרונו האמיתי: ליצור אימה, לעתים מעורבת בהומור שחור, הומור של זוועות המתאר את ההזיות הלא מיניות הכמוסות של היוצר. ניתן למצוא כאן שירי אימה כמו "גן עדן של ג'וקים" בתרגומו של אשר רייך, סאטירה אכזרית על החרדים: תיאור של עתיד מצמרר, שבו מקקים שחורים מתפשטים ומשתלטים בכל המדינה ובעולם כולו. עוד שיר בולט הוא "בוקר בוקר אני קם לצוד אנשים" בתרגומו של רוני סומק: תיאור בגוף ראשון של רוצח סדרתי היוצא ליום עבודה, לירות באנשים מתוך בניין.

( את השיר ניתן למצוא במגזין הרשת "יקום תרבות ").

מניפסט של "לווייתן". הסימבוליזם המאגי באמנות

ב-1975 הקים מיכאיל גרובמן קבוצה אמנותית בשם 'לווייתן', בשיתוף פעולה עם שמואל אקרמן ואברהם אופק. הם ניסחו מניפסט ועשו כמה פעילויות יחד עם אמנים נוספים, שיצרו תהודה. יצירתה של קבוצת 'לווייתן' היתה מעין הכרזת מלחמה על הממסד הישראלי באמנות. המטרה שבהקמת הקבוצה לא היתה ליצור ציירים שיידמו לגרובמן, אלא להפוך ציירים ואמנים צעירים לאמנים בעלי ראיית עולם ויצירה עצמאית.

הם נשארו אחת הקבוצות האמנותיות המעניינות ביותר בהיסטוריה של ישראל, קבוצה שראתה את פעילותה האמנותית כבעלת קרבה למאגיה, או כפי שהם הגדירו זאת, "הסימבוליזם המאגי". "זוהי שיטה המאפשרת השגה דתית של העולם וקיום מאושר עלי אדמות. סימבוליזם מאגי באמנות – זוהי שיטה המאפשרת להתקרב לבלתי ניתן להשגה"

]דברים אלה נכתבו בהשראת שימוש מקביל באותיות ובמילים ביצירות האמנים מהאוונגרד הרוסי, שאז לציבור הרחב לא הייתה כל גישה אליהם.

כאמור, גרובמן החל לגבש את שיטתו ב-1959 וניסח אותה סופית בספטמבר 1967 והוא רק בן 28, אולי לא במקרה זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים, שבה גברה ישראל על הערבים.

בשיטה זו הוא רואה מערכת של סימנים ויזואליים המפוענחת במבט פנימי רוחני. היא שואבת השראה מהפילוסופיה היהודית של הקבלה, מצד אחד, ומהרעיונות של אמני האוונגרד הרוסים מראשית המאה העשרים, מצד שני. יש בה רצון לחזור אל הפרימיטיביות, שגרובמן רואה בה מעלה, וגם אל הסמל ואל האות. גרובמן משלב מכאן ואילך סמלים ואותיות ומילים שלמות ביצירותיו האמנותיות, כחלק בלתי נפרד משיטת הסימבוליזם המאגי שלו.

גרובמן כותב: "כשם שאלוהים ברא את העולם מתוך התוהו ובוהו, כך האמן הופך את המישור למצבור של אנרגיה. צורות הבנויות מקווים, מכתמים ומצבע יוצרות חלל אנרגטי. אנרגיה שמפיקה יצירת אמנות היא סוג האנרגיה היחיד שיצר האדם. יצירה אנושית הנָּה הוכחה לכך, שנפש האדם היא חלק אינטגרלי מאלוהים. אדם נוצר בצלמו ובדמותו של אלוהים, והיצירה היא ההמשך האלוהי באדם. כאשר אדם יוצר חלל דחוס מבחינה אנרגטית, הוא מתגבר על מימד הזמן, כלומר, מגיע לאחת הדרגות העליונות של רוח האדם" (מיכאיל גרובמן, "לווייתן", בתוך: "על הסימבוליזם המאגי ועל אמן כדמות בדויה", "זרקאלו": יצירה רוסית עכשווית בשיח הישראלי", עם עובד, תל אביב, 2005, עמ' 218); "הסימבוליזם המאגי יוצר תקדימים ויזואליים ומציאויות חדשות" (שם, עמ' 222)".

העבודות הכמו-ספונטניות האלה רוויות באמונה, שיש בכוחו של האמן להשפיע על כוחות הקוסמוס, למען יפעלו לרצון האדם. במיסטיקה היהודית מופיע הצדיק כפועל להעלאתן של ניצוצות האור האלוהי הרבוץ בכלים השבורים, השבויים בגשמיות החומר.

חלק חשוב ביצירה של גרובמן זוהי אמנות פוליטית, ומאז ומתמיד הוא נהנה הנאה גדולה לעורר סקנדלים. שערורייה רצינית עורר מיצב גדול שעשה בשנות השבעים ברעננה, בזמן שבו נערכו הפגנות "הפנתרים השחורים", כשהם גנבו משאית עם חלב שנועד לשכונה מבוססת וחילקו את החלב באזור שבו גרו עניים ממוצא מזרחי, תחת הסיסמה: "לילדים שלנו אין מספיק חלב, ולחתולים ולכלבים של האשכנזים יש חלב כל יום, ובשפע". הם ציירו אז על הקירות כתובות גרפיטי על "אשכנאצים" וכו'. גרובמן הציג עבודה שכתב עליה: "אשכנזים – לאושוויץ". שרת החינוך אמרה שחייבים להסיר אותה, הסקנדל היה גדול, וביוזמת ראשי עיריית רעננה היא אכן הוסרה בן-לילה.

כותב שורות אלו נתקל לראשונה ביצירתו של גרובמן בראיון גדול שהופיע עימו ב"דבר לילדים " ב-1981 ואפשר למצוא אותו סרוק כאן.

והנה ראיון שאני ערכתי עם גרובמן עשרות שנים לאחר אותו ראיון עם ילד עיתונאי.

 אלי : הגדירו אותך כפרובוקטור וכחוליגן. אתה מסכים עם זה?

גרובמן: אולי יש בזה משהו. פעם בניתי מיצב ברעננה שהוחרב ביום שלמחרת – למזלי הספקתי לתעד. אנשים נבהלו – זו היתה עבודה פוליטית, ובאותה תקופה התרבו הפיגועים. בניתי מעין חווה: גדר בצבעי דגל פלסטין ובתוכה כיסאות פגומים שהזכירו כיסאות באוטובוס אחרי פיגוע, או כיתה אחרי אירוע חבלני. מסביב הרצתי כתובת בערבית, שחזרה על עצמה: "חתוך את היהודי!"

אלי :אתה מאמין שהדרך שלך יכלה להפוך את האמנות הישראלית למרכזית?

"לא היה לי שום ספק, שהפוטנציאל הישראלי-יהודי יספיק למטרה זו. התרבות היהודית עשירה במיוחד, ואנחנו השארנו אותה לכל מיני חוזרים בתשובה. אמרתי שאנחנו צריכים לקחת את המסורת שלנו ולהשתמש בה כך, שתיעשה מקובלת בכל העולם. אנחנו נחשבים לאניגמה גדולה בכל מקום. כולם מתעניינים ביהדות וביהודים, גם האנטישמים וגם אלה שאוהבים אותנו. אמרתי שכדאי לנצל את זה. להפוך את הכתב והסמלים הלא מובנים שלנו למוחשיים".

האוונגרד השני גם הוא היום זיכרון בלבד. הוא הפסיק להיות זרם בעל משמעות לאחר קץ השלטון הסובייטי, אבל מיכאיל גרובמן ממשיך להישאר יוצר משפיע, שישנם רק מעטים כמוהו, בתרבות הרוסית והעברית כאחת, בתחומי האמנות החזותית והספרות היפה. הוא את חותמו השאיר כאחד היוצרים החשובים ביותר, אם לא החשוב ביותר, של האמנות היהודית החדשה.

ביבליוגרפיה

מיכאיל גרובמן , 1939, "בריאה בין כאוס לקוסמוס", ברעם, מוזיאון בר-דוד לאמנות ויודאיקה, [תשס"ו] 2006.

מאמרים של מיכאיל גרובמן בעברית

"לווייתן", תרגמה מירי ליטווק, בתוך: "זרקאלו: יצירה רוסית עכשווית בשיח הישראלי", עם עובד, תל אביב, 2005 (במקור נכתב ברוסית ב-1967), עמ' 233-211.

"על מאלוויץ", תרגם דניאל רובינשטיין, בתוך: "זרקאלו: ראי לספרות רוסית עכשווית", הקיבוץ המאוחד, 2001, עמ' 290-285.

ראו גם

מיכאיל גרובמן ב"יקום תרבות "

מיכאיל גרובמן בויקיפדיה 

פרטים על גרובמן 

האתר של מיכאיל גרובמן:

מבקרים את מיכאיל גרובמן 

מיכאיל גרובמן נזכר עוד

זה יגיע אני לא דואג:דנהגילרמן על מיכאל גרובמן

אדם אדיש לא יכול לקלל כך :רומן וטר על גרובמן 

השוטים של גרובמן :מרדכי גלדמן על גרובמן 

דף הפייסבוק של מיכאיל גרובמן

המייל של מיכאיל גרובמן

grobman1@netvison.net.il –

מיכאיל גרובמן עם הכלב המנוח טימור.

לפני כמה שנים פירסמתי מגזין "פירמה -גלובס" מאמר גדול בנושא מכוניות חשמליות והצורך בהן.

המאמר נמצא גם ברשת.

אחרי כמה שנים חלק מהטקסט הוכנס ברשותי לספר הלימוד של אורית אור "עברית לכל : הבנה ,הבעה וידע לשון : על פי תוכנית הלימודים החדשה תשס"ז"  ללימוד לשון עברית לתלמידי י' י"א וי"ב בבתי הספר הערביים הנגשים ללימוד השפה העברית לבגרות.

ללומדים ניתנו גם שאלות על הבנתם את הטקסט.

והנה הטקסט של מאמרי והשאלות עליו כפי שהופיעו בספר הלימוד לבגרות עבור התלמידים הערביים :

אני מודה שהופעת טקסט שלי בספר לימוד גורמת לי לסיפוק מיוחד. וזהו קטע הבלוג היחיד שמופיע שם .
מעניין שהרוב המוחלט של הטקסטים בספר ללימוד הם טקסטים מהרשת ואין כמעט טקסטים שלקוחים מספרים ומעניין מה זה אומר ,האם בגלל שטקסטים ברשת הם כאלה שלא צריך לשלם עבור השימוש בהם ?

זה היה  הקטע הראשון אבל לא האחרון ,אמור היה להופיע ספר לימוד שבו יופיעו קטעים ממאמר שלם שלי ושל ד"ר אמנון סטופ על התחממות כדור הארץ לקוח גם הוא מהרשת.אבל אותו לא ראיתי.

תמיד שמעתי מעורכים שונים שטוענים בבוז כנגד סגנון הכתיבה שלי כ"מבולגן " , אםמלמדים אותי בבית הספר תלמידים ערביים כמודל לטקסט בעברית , אז אולי עוד יש לי תקווה.

את המאמר המקורי ראו כאן :

הנה באות המכוניות החשמליות 

ביום ראשון ה-28 לחודש מאי תאריך מסע הגילוי של "דרך בורמה " בידי דודי  משה ( מוסה )  אשד ועמיתיו לפני בדיוק 69 שנים ,גילוי שהביא לפריצת המצור על ירושלים. ואנחנו יוצאים למסע בעקבותיו בתאריך ובשעות הלילה שבהן בוצע המסע המקורי "בדרכו של מוסה".
ניפגש ב28 למאי 2017 , יום ראשון , במצפה הראל ליד המפה , בשעה 19:000 , משם ניסע לכוון בית מאיר. שם נתחיל לצעוד לכוון מצפה הראל ונסיים באתר שהקמנו לזכר מוסה  במפגש בין דרך בורמה ושביל ישראל ליד הסרפנטינות,פינת הדרכה ביער. המסלול בסדר גודל של 6 קמ.
הרוצים להצטרף בבקשה להודיע לנטי במייל naty.einat@gmail.com
או לנייד 054-4455489

והנה רשימות שפירסמתי בנושא:

ראו עוד על משה  "מוסה " אשד ו"דרך בורמה ":

האיש שגילה  את "דרך בורמה "

דרכו האחרונה של לוחם 

פורץ דרך בורמה 

סרט על משה אשד וחייו 

החלק השני של הסרט 

סרט על חניכת פינת הדרכה על שם משה אשד ב"דרך בורמה "

דרך בורמה :סיפור  קומיקס מאת מרדכי אלון 

שיר הלל לקנצלרית :סקירה על ספרו של אלדד בק

הקנצלרית ,מרקל ,ישראל והיהודים ,ידיעות אחרונות ,2017 ,415 עמודים.

הופיע ב"מקור ראשון " כ"אנגלה ואנחנו "

אין כמעט פוליטיקאים גרמניים מהעבר שזכו שיתפרסם עליהם ספר בעברית.אפילו לא ביסמרק  מייסד  גרמניה המאוחדת במאה ה-19 'אפילו לא וילהלם השני הקיסר שהכניס את גרמניה למלחמת העולם הראשונה והרס את עבודתו של ביסמארק ואת אירופה כולה. אפילו לא  קונראד אדנהאואר מייסד מערב גרמניה.

רק היטלר "זכה" לכך  ( בכמה וכמה ספרים ) וגם שותפיו גרינג ,והימלר.

בעברית אפשר למצוא  רק  ספר אחד בודד על  וולתר רתנאו שר חוץ גרמני יהודי ברפובליקת ויימאר שנרצח בעת מילוי תפקידו  יוצא מהכלל שמוכיח את הכלל.

כמובן שגם על הקנצלרים האחרים שאחרי אדנהאואר לא זכו שיכתב עליהם כמעט דבר בעברית ( אם כי על אחד מהם וילי ברנדט דווקא הוצגה הצגה בשם "דמוקרטיה " על בימותינו )

עם כבר אין גם  בעברית כמעט ספרים על מנהיגים אירופיים אנגלים צרפתיים או איטלקים מהדור שלאחר צ'רצ'יל ודה גול.למשל מרגרט תאצ'ר מנהיגת בריטניה הקשוחה או אנתוני בלייר.

ובכל זאת בימים אלו יוצא לאור ספר חדש על הקנצלרית הגרמניה אנגלה מרקל שמסכם את חייה ופועלה  ובעיקר את קשריה השונים מדינת ישראל והיהודים כמה חודשים לפני בחירות חדשות .

נשאלת השאלה במה זכתה מרקל  שאדנהאואר ששיקם את יחסי הגרמנים וישראל  ושהיה ידיד אישי של דוד בן גוריון  לא זכה?

אלדד בק מחבר הספר הוא כתב  העיתון "ידיעות אחרונות לענייני גרמניה ופירסם  כבר ספר על גרמניה "גרמניה,אחרת "( ידיעות אחרונות ,2014)  שבו כלל פרק על הקנצלרית.

הוא החליט שהיא ראויה להרבה יותר מפרק  .וכעת הוא נפרסם ספר שלם על מרקל שהוא ביוגרפיה אישית ופוליטית שלה  ובעיקר  תיאור מפורט של  קשריה עם ישראל והיהודים.

אין ספק כפי שנראה מרקל היא אישות יוצאת דופן בקרב הפוליטיקאים האירופיים בכלל והגרמניים בפרט.

לטענתו  של בק מרקל היא הפוליטיקאית האירופית האהודה ביותר בישראל,ששם כידוע אירופה אינה אהודה ביותר כיום ( ולהפך ).

וקשרים אלו הם ללא ספק מורכבים ביותר וגם מרקל היא יוצאת דופן .היא האישה הגרמניה הראשונה שעומדת בראש מדינה ( אם נתעלם מהצארית של רוסיה במאה ה-18  יקטרינה הגדולה שהייתה גרמנית במוצאה וטוענים שלחייה יש השראה גדולה על מרקל ).

היא יוצאת דופן   לעומת כל קודמיה  מאחר שהיא במקורה מזרח גרמניה ילידת מדינה קומוניסטית שאינה קיימת יותר.

אביה אמנם היה כומר מרדני במקצת אולם היא עצמה הייתה מדענית ( תחום מיקצועי שאינו ידוע בהפקת פוליטיקאים בכירים בניגוד לעורכי דין אנשי עסקים  אם כי גם מרגרט תאצ'ר מנהיגת בריטניה הייתה במקצועה כימאית ) ואזרחית נאמנה ולא יוצאת דופן של מזרח גרמניה הקומוניסטית.

וזה עוד מחזק את האניגמה של מרקל שהרי מזרח גרמניה הייתה  מדינה שנודעה בעוינותה הבלתי מתפשרת למדינת ישראל .כמו גם בסירובה לשלם פיצויים לקורבנות הנאצים.לימים הצהירה מרקל בתשובה לשאלה שהמדינות שאי קיום 'קשרים עימן במזרח גרמניה היווה לה מקור השראה כ"ישראל ארה"ב וצרפת "( בסדר הזה).

מה שמעולה בספר של בק הוא שאלדד אינו מסתפק רק בתיאור חייה של מרקל אלא גם יוצא מהם  ומתאר בפירוט רב את הסביבה שבה צמחה:  מזרח גרמניה  מדינה שמוכרת מעט מאוד לרוב הישראלים.

אלדד  נותן תיאור מפורט  של המדינה המזרח הגרמנית שבה גדלה והתבגרה  מרקל שכל אזרחיה היו יעד למעקב  ורבים רבים מאזרחיה שימשו כמודיעים וכעוקבים מטעם המשטר על מקורבים ובני משפחתם. מדינה  ששוב אינה קיימת היום אבל שבה צמחה לא רק מרקל אלא  בה חי במשך כמה שנים מנהיג רוסיה היום פוטין כאיש ק..ג.ב בכיר שרכש רבים מרעיונותיו על הדרך שבה יש לנהל דברים מנסיונו שם  ( שכתוצאה יודע היטב גרמנית אם כי נטען בספר  לא כמו שמרקל יודעת רוסית ) .ובין השאר בק  מוסר מידע  לא ידוע שהתגלה רק עם פתיחת הארכיונים בשנים האחרונות   על נסיונותיה של מזרח גרמיה  להתערב במשפט אייכמן בישראל ולהפכו לכתב אישום כנגד יריבתה גרמניה המערבית כמקום מקלט לפושעים נאצים.

.הוא  מביא ציטוטים מאנגלה מרקל על חייה במזרח גרמניה ועל יחסה ליהודים בעת שחיה במדינה זאת .שמהם אפשר להבין שבעצם ידעה מעט מאוד ( כמו רוב שאר אזרחי מזרח גרמניה ) וכנראה התעניינה עוד בפחות בנושא זה.

בק מתאר בפירוט את התהליך שבדיעבד הוא מדהים ממש של  הפיכתה של המדענית האפורה  ממזרח גרמניה לפוליטיקאית מרכזית ומזהירה בגרמניה  המאוחדת .זאת במקביל לתיאור יחסי גרמניה וישראל והיהודים  בכל מהלך אותה התקופה.

הוא מתאר כיצד הפכה  מרקל בגיל 36 לשרה הצעירה ביותר בתולדות גרמניה  שנחשבה  עד אז ל"מדינת גברים " לפחות בתחום העשייה הפוליטית.

ובכל זאת בתוך כמה שנים מרקל האאוטסיידרית ממזרח גרמניה הצליחה לעשות את מה שלא הצליחו לפניה לעשות נשים מערב גרמניות מנוסות להתברג בדרגות הבכירות ביותר של ממשלת גרמניה ולהיהפך למנהיגתה .זה אחרי שהביאה להפלתו של הקנצלר קול שטיפח אותה בפוליטיקה הגרמנית כתוצאה מפרשת שחיתות.קול מצא את עצמו מבחינתו נבגד על-ידי חניכתו ובת חסותו לשעבר. .בשיחות פרטיות  אמר "שמתי לי נחש בחיקי הבאתי עלי את הרוצחת שלי ".

אולם תפיסות שליליות כאלו של מרקל הן נדירות מאוד בספר שהוא בדרך כלל שיר הלל לקנצלרית.

מרקל מצאה  את מקומה תוך זמן קצר בהנהגה והפכה לקנצלרית הדיגיטלית הראשונה שהשכילה  להשתמש  במהפכת המידע הגלובאלית היא  העלתה כל שבוע מסר וידאו שבועי לפני אובמה לפני טראמפ.

היא התגלתה כמי שיש לה בעיה עם מנהיגים גבריים שונים שהייתה פוגשת אישים  עם סטרוארון חזק מידי כמו  פוטין וארדואן שלדעתה הם טיפוסים זהים.

ארדואן למגינת ליבה מחזיק כנראה בנאמנותם של מליוני טורקים שחיים בגרמניה והיצביעו עבור סמכויות מוחלטות עבורו בתורכיה למרות התעמולה הנגדית של ממשלת גרמנ יה. הם וכנראה היו מצביעים גם עבור חידוש העונש המוות בתורכיה אילולא מנעה זאת מהם מרקל. יש מקום לחשש שלא מעטים מהם עלולים להתגלות כגייס חמישי עבור השליט המוחלט של תורכיה שהצהיר שוב ושוב על רצונו באיסלומה של אירופה.

מערכת יחסים מסובכת באופן מיוחד יש בינה ובין נשיא רוסיה פוטין ששהה במזרח גרמניה בשנותיה האחרונות והוא דובר גרמנית  .ומכירה היטב את המזרח הגרמנים  ..אבל לפי המסופר בספר מרקל "מאוד לא סומכת " על פוטין ומן הסתם יש לה לכך סיבות טובות מאוד שמגיעות עד לזמן שבו פוטין ועמיתיו    מהק.ג.ב ניהלו את העניינים במזרח גרמניה.

אולי במפתיע המזרח גרמנית לשעבר שלכאורה ניתן היה לצפות שתספוג את התעמולה האנטי ישראלית העויינת של ארצה שלה מעולם לא היו קשרים דיפלומטיים עם ישראל בכל תקופת קיומה ,   הפכה לידידה גדולה של ישראל למעשה הידידה הגדולה ביותר של ישראל באירופה כיום .

לדברי בק מרקל נחתה בישראל לראשונה באפריל 1991ישראל הייתה אז בתהליך התאוששות מהלם מלחמת המפרץ הראשונה.היא נתקלה במאמצים לקליטת גלי הגירה שעימם התמודדה בהצלחה עם כלכלה מעורערת .נחשפה למאמץ אנושי כלכלי אדיר  שהותיר בה רושם עז.

היא הפכה למדינאית פרו ישראלית ביותר באירופה  שבה גבר הבון טון של הפיכת0 עורף לישראל .וזה מתואר בפרק על יחסיה המסובכים  של מרקל  עם נשיא איראן לשעבר אחמדינג'אד מכחיש שואה הקורא לךהשמדת ישראל.

מרקל אף פנתה לאחרונה לישראל לסיוע במידע כיצד להתמודד עם קליטה המוני ת כדגם של מדינה שעשתה זאת בעבר.לדברי בק מרקל המזרח גרמנית לשעבר שלא ידעה כמעט דבר על השואה( חוץ מזה שאלפי קומוניסטים נהרגו בה מתמודדת עם הער הכלל גרמני לא מתוך תחושת חובה  אלא מרצון ללמוד,לדעת להפיק לקחים

לדעת בק מרקל תוצר המדינה הסוציליסטית שכשלה ונעלמה מתעניינת בישראל גם כניסוי סוציאליסט שהצליח.

בכל אופן אין ספק שמרקל בשיחות פרטיות ובנאומים רשמיים גילתה יותר אהדה מופגנת לישראל מאשר כל מנהיג מערב גרמני אחר לפניה מאז ימי אדנאהואר. ובתקופה שבה ישראל אינה אהודה במערב אירופה. היא אפילו גילתה תמיכה בשמירת זהותה היהודית של מדינת ישראל דבר שגם הוא בהחלט אינו מובן מאליו בגרמניה ובאירופה המאוחדת. היא הצהירה במפורש על מחויבות גרמניה לבטחונה של  מדינת ישראל   כעיקרון יסוד של המדיניות הגרמנית ,דבר שגם הוא אינו כל כך מובן מאלין.

כיום יש תחושה של התקררות ביחסים בין גרמניה  של מרקל וישראל.גם כתוצאה מהיחסים הקרירים  בין ראש ממשלת ישראל נתניהו ומרקל .אולם נראה שמחויבותה של מרקל לישראל נשארה.

נראה שמרקל  בת הכומר היא מנהיגה  מסוג חדש לא שמאלנית ולא פרוגרסיבית אבל עוסקת בפעילות מוסרית נוצרית ותחת הנהגתה גרמניה  השנואה בעבר הפכה לאחת המדינות האהודות בעולם. אפילו בישראל  ( ששם העיר ברלין הפכה לסמל של תרבות אירופית חדשה שאליו נוהרים ישראלים רבים ) ומרקל סימלה זאת יותר מכל אחד אחר.

בשמונה שנותיה הראשונות מרקל הייתה פופולארית מאוד וסימלה גרמניה חדשה הגרמנים הירגישו איתה טוב כי הייתה מנהלת טובה ויעילה הודבק לה הכינוי של"אימא" אם האומה הדואגת לכל.שאין לחשוש ממנה.אך כעת התברר שמאמציה להפוך את גרמניה  לאומה מכניסת אורחים נכשלו .הגרמנים אינם מוכנים לקבל את גלי הפליטים האיסלמים המגיעים עליהם ועלולים להוות איום מבפנים.

אך כעת עם גלי הפליטים שחדרו לגרמניה תוכה האם תצליח מרקל לנצח שוב בבחירות ?או שמה בבחירות הבאות תזכה במדינה החשובה ביותר באירופה מפלגה ימנית קיצונית ?

זוהי שאלה שהספר  המקיף אינו יכול לענות עליה.אולם כפי שזה עכשיו הוא נותן לנו תמונה מלאה ומקיפה ביותר הן על הקנצלרית   יוצאת הדופן מכל בחינה ת של גרמניה והן על שתי המדינות השונות מאוד  שאותן היכירה בימי חייה  ועם זאת גם לאחר קריאת הספר הזה הקורא יוצא עם המחשבה שמרקל אישה הקנצלרית הראשונה   המזרח גרמנית לשעבר אוהדת ישראל והיהודים  נשארה עדיין בגדר אניגמה שקשה לפצחה.

לרגל מלאת חמישים שנה למלחמת ששת הימים הנה כתבה מפורטת על דודי יהושוע פרימור,שהיה לוחם מילואימניק  במלחמה זאת במסגרת יחידת חייל החלוץ של צה"ל ,סיירת חטיבה שבע של גייסות השריון. הוא נטל חלק בקרב צומת רפיח ,הקרב הפותח ולמעשה המכריע של המלחמה כולה.

יהושוע פרימור ליד הקומנדקאר שלו בסיירת חטיבה 7. 

הוא היה המילואימניק היחיד של היחידה ששרד את המלחמה.

על פעילותו בקרב זה יהושוע  זכה לעיטור אות המופת מטעם צה"ל.

לוחם נוסף שהיה עימו בקומנדקר  ופינה בעודו פצוע מוקשים בידיו ונהרג ,חיים פניכל קיבל לאחר המוות את אות העוז.

חיים פניכל  ז"ל נשרף חי בידי פגז שפגע גם ביהושוע וחדר לקסדה שלו אך למרבית המזל לא מעבר לכך.

המישפחה משמרת  עד היום שרידים הקשורים ללחימה בששת הימים.

את הקסדה הנקובה של יהושוע שבה חדר רסיס הפגז

את הכומתה הספוגה בדמו.

וגם את רסיס הפגז ששרף את גיבור ישראל  חיים פניכל  ופצע קשה את יהושוע למען יזכרו הדורות באים.

על סמך סיפור הלחימה של יהושוע פרימור יצר האמן הישראלי -הולנדי  משה אגמון  ואן דר ויין ציור בשם "הלוחם הפצוע " שהוא עד היום אחת היצירות הידועות ביותר של אמנות ישראלית  ויזואלית על נושאי צבא ולחימה.

הכובע המנוקב כיום בדרך כלל מלא בפרחים אולי  רמז לשיר המפורסם של להקת גייסות השיריון "פרחים בקנה " שהוא מלא תיקווה לשלום עתידי .

והנה הכתבה המלאה על יהושוע פרימור ב"יקום תרבות :

נתיב התופת :יהושוע פרימור בקרב צומת רפיח "

לרגל ה50 שנה למלחמת ששת הימים הנה כמה נאומים שהושמעו ביום לפני המלחמה או בשעות שלפניה בידי מפקדים והם לדעתי מובחרים במיוחד כנאומי "טרם קרב " לחיילים.

כמובן שאפשר לטעון שהם צמאי דם ואכזריים במיוחד. אבל האם אפשר לנטוע רצון לקרב בחיילים שחלקם עומד למות בקרוב בדיבורים על שלום עתידי ?

לצערנו הרב כנראה שלא.

אלוף ישראל טל "טליק"  מפקד גייסות השריון במלחמת ששת הימים.ליד הטנק המצרי -רוסי  הראשון שנלקח שלל על ידי כוחותינו.  מתוך הספר "חשופים בצריח" מאת שבתאי טבת, הוצאת שוקן, 1968. מהדורה מחודשת -2017

אחד הנאומים הצבאיים האהובים עלי בכל הזמנים .כנראה משום שכתב אותו מישהו שיודע לכתוב ,עמוס עוז, תחת שמו של האלוף ישראל טל טליק ביוני 1967 לקראת ששת הימים .הבין שכדי לכתוב נאום צבאי ראוי לשמו עליו לגשת אל הטוב ביותר ( שבמקרה היה אצלו מגוייס במילואים ). נבחר בספר "נאום לכל עת " כאחד מגדולי הנאומים העבריים של כל הזמנים בכלל ואני מסכים.
 חיילי עוצבת הפלדה!

ניתן האות.

היום נצא לרסק את היד שנשלחה לחנוק את צווארנו. היום נצא לפתוח לרווחה את שער הדרום שהונף בידי התוקפן המצרי.

שריונינו יביאו את המלחמה אל עומקי אדמת האויב.
לא ששנו אל הקרב הזה.
האויב רצה בו, האויב פתח בו והאויב יקבלנו אחת אפיים. 
נזכור: זו הפעם השלישית הונף עלינו הפגיון המצרי.
זו הפעם השלישית שגה האויב באשליה המטורפת: לראות את ישראל כורעת על ברכיה.

בדם, באש ובברזל נעקור מלבו את המזימה הזאת.

נזכור עוד:

אין לנו מלחמה באזרחי מצרים. איננו חומדים את אדמתם ואת רכושם. לא באנו להחריב את אדמתם ולא לרשת אותה.

אנחנו מזנקים כדי למעוך את ריכוזי הכוח שהתכוונו לאיים על שלומנו. אנחנו מזנקים כדי לעקור מציריהם את שערי ההסגר המצרי.

אנחנו מזנקים כדי למגר את משימת ההשמדה.

היום יכיר מדבר סיני את תנופתה של עוצבת הפלדה.

והארץ תרעד תחתיה".

מפקד העוצבה

ישראל טל

האלוף ישראל טל ואלוף משנה שמואל גונן מתכננים את מהלכי הקרב. מתוך הספר "חשופים בצריח" מאת שבתאי טבת,הוצאת שוקן, 1968. מהדורה מחודשת -2017

עוד נאום של האלוף ישראל טל "טליק" לאנשי חטיבת השריון 7 ולסיירת שלה כמה שעות לפני קרב צומת רפיח חמישי ביוני1967.
לדעתי הנאום הזה נוסח סופית ואולי גם הרבה יותר מזה בידי כותב הצללים  של טליק ,עמוס עוז,אם כי זה לא אושר מעולם .אבל אני חושב שהסיגנון לא משאיר מקום לספק בעניין.
למטה תמונה של טליק עם אלוף משנה שמואל גונן גורודיש  מתכננים את הקרב.

"אנחנו יוצאים להציל את העם היהודי ואת העולם התרבותי.

גורל העם היהודי, גורל התרבות היהודית כולה ונכסי הרוח שלו תלויים בנו ובלחימתנו. עוד לא הייתה לישראל שעת מבחן קשה כל כך, מאז מלחמת השחרור. גם אז היינו מוקפים מכל עבר על ידי כוחות עוינים שקמו להשמידנו השמדה פיזית ממש.

זכרו: האויב אינו מבקש להסתפק בניצחון בשדה הקרב, הוא מאיים להשמיד את נשינו ואת ילדינו ואת התרבות שלנו. מלחמה זו היא לנו לחיים או למוות ולכן… כל אחד יסתער עד הסוף… אם רצוננו לנצח במלחמה, שומה עלינו לנצח בקרב ראשון זה. קרב היבשה הראשון הוא קרב המבחן בינינו לבין הצבא המצרי. לעמים אחרים, לצבאות אחרים, מותר להפסיד את הקרב הראשון. צבאות גדולים רשאים לפעמים להפסיד גם קרב שני ושלישי.

יש להם עומק אסטרטגי לנסיגה, להתאוששות, ללמידת לקחים, להתארגנות ולהסתערות מחדש. לנו אין. לנו אסור להיכשל בקרב הראשון. זכרו: הצד שיכריע בקרב הראשון יכריע לא רק יעד פיזי, מורכב משטח הכוחות, אלא יכריע קודם כל יעד פסיכולוגי ומוראלי.

הצד שינצח בקרב במבחן הראשון יעבור למתקפה, והצד הנכשל יעבור לנסיגה. לנו אין לאן לסגת.
לכן זכרו: אין נסיגה, אין עצירה! יש רק הסתערות קדימה.יש לכבוש כל יעד ויעד ויהיה אשר יהיה המחיר באבדות. עלינו לנצח או למות"."

אלוף משנה  שמואל גונן גורודיש ביוני 1967 צופה בעמדות המצריות .צילום של המגזין "לייף"

נאום אלוף המשנה שמואל גונן גורודיש לסיירת חטיבה 7 ביום שלפני החמישי ביוני 1967  קרב  צומת רפיח.נאום צמא דם ושואף חורבן ללא ספק בכל קנה מידה. :

הערב ערב טרום קרב ,ייתכן ומחר עם שחר יהיה הקרב ,חשיבות הקרב מכרעת ותוצאותיו חשובות לעצם קיומנו .אם לא ננצח במלחמה זו ,לא יהיה לנו לאן לחזור .נאצר עולה עלינו להשמידנו במיטב כלי זיינו.אך כוחנו עמנו,לראשונה מאז מלחמת השחרור ,להתמודד עימו כמעט שוים אל שווים .
 אתם הגדוד המהיר ביותר בצה"ל ,ואני בונה עליכם רבות .משימתכם תהיה הקשה ביותר ,תפרצו את הפריצות הקשות ביותר ובאיגופים העמוקים ביותר ,תעלו מחר על מוצבי רפיח.אני רוצה שתוך עשרים דקות יוכרע הקרב .אני רוצה לראות את הטנקים שלהם בוערים כלפידים.אין לבזבז פגזים על חייל רגלים תדרסו אותם ואת הטנקים שלהם.

.חיילים ! יש לכם פיקוד מצויין,  קדימה לניצחון. בתקווה להתראות מחר דרך מכשירי הקשר"

לעניות דעתי אלו הם נאומי הטרום קרב הטובים ביותר בעברית לפחות שמוכרים לי..

. "

אלוף משנה שמואל גונן גורודיש נושא את נאום "אחי גיבורי התהילה"  לאחר המלחמה ב-12 ביוני 1967.

ראו גם :

ששת הימים הנצחיים

כולכם מוזמנים ל:

סוגיות בביטחון ישראל

סמינר יובל למלחמת ששת הימים

יום עיון מספר 7

הנושא:

הדוברות, יחסי-ציבור ואלבומי ניצחון במלחמת ששת הימים 

יתקיים ביום שלישי 6 ביוני 2017

י"ב בסיוון תשע"ז

בין השעות 10:00 – 13:30

מגדלי הים התיכון, אור יהודה, רח' האיריס 9, אור יהודה

(צמוד לצומת סביון)

יו"ר: סא"ל (מיל.) שבתאי קו

בתוכנית

• אל"מ (מיל.) בני מיכלסון, יו"ר העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית
  דברי פתיחה
• תא"ל (מיל.) אפרים לפיד, דובר צה"ל לשעבר
  לדברר ניצחון
• אלי אשד, חוקר וסופר
  מלחמת ששת הימים בספרות ובתרבות הפופולרית
• פרופ' מירון מדזיני, לשעבר ראש לשכת העיתונות הממשלתית
  הסברת החוץ במלחמת ששת הימים
• אוריאל בן-עמי, איש תקשורת, עיתונאי
  הפרשן הצבאי, מודיע, מרגיע ואיך הוא משפיע
• דיון

דמי השתתפות: 70 ¤ (כולל כיבוד קל)

חיילי צה"ל במדים  – כניסה חופשית

לברורים: יוסי פוגל   052-2599004

Fogel63@netvision.net.il

פרופסור נורית גוברין חוקרת ספרות ידועה דנה במאמר מקיף בדרך שבה עוסקת הספרות העברית בתחום האריכולוגיה ,נושא שאותי אישית מעניין מאוד.

המאמר פורסם במקור ב'האומה', גיליון 198, קיץ תשע"ה/2015, עמ' 89 – 100.

וכעת הוא ברשת. זהו מאמר ארוך מאוד אבל שווה קריאה .

חפירות הנפש: ארכיאולוגיה וארכיאולוגים בספרות העברית

מאת  פרופסור נורית גוברין

מתוך "הסופר הצנוע"

פעם בא שופמן לעין חרוד להכיר את החלוצים ולהרצות על פואֶזיה. טייל בחצר המשק ופגש את בר-אדון. אתם יודעים, בר-אדון, זה שכתב באוהלי קדר וזה שחופר עתיקות. שאל את בר-אדון מה נשמע אצל הערביים, ענה לו, מה יש כאן לדבר הרבה, הנה אני הולך לכפר שונם, בוא תצטרף אלי ותראה במו עיניך. יצאו שניהם לדרך. עודם במבואות הכפר והנה עברה צעקה בכפר שבר-אדון הולך. יצאו צעירי הכפר מבתיהם והחלו מקדמים את פניו ביללות-שמחה וצעקות. נרכן שופמן על אוזנו של בר-אדון ואמר לו: 'אל תגיד להם שאני שופמן'. ¹

"כזב" כזה אפשרי, בתחילת שנות החמישים, כשמעמדם של הארכיאולוגיה והארכיאולוגים היה מוּרם מֵעם, וקהל הקוראים ידע לקרוא בכתב רש"י.

א. בין ספרות לארכיאולוגיה

כשם שרומן היסטורי אינו בא ללמד היסטוריה אלא לומר משהו אקטואלי וחשוב לבני דורו בטכניקה של הרחקת-עדות, כך גם רומן שיש בו ארכיאולוגיה וארכיאולוגים אינו בא ללמד מקצוע זה, אלא להיעזר בהם כאמצעי לומר משהו מורכב, עמוק ומשמעותי לקוראים בני-הדור, על העלילה, הגיבורים ומשמעות היצירה. ארכיאולוגיה כפיגום ליצירה הספרותית. אמנם, בהזדמנות זו, גם מעוררים סקרנות לתולדות העם והארץ, מלמדים פרק בתנ"ך, בהיסטוריה, בארכיאולוגיה, אבל המטרה המרכזית היא תמיד לומר משהו אקטואלי, פוליטי, חברתי, אידיאולוגי באמצעות הספרות. ובספרות כמו בספרות. לספרות יש חוקיות משלה, השונה מזו של תחומים אחרים. הארכיאולוגיה מגויֶסת לשירות הספרות, שהיא אידיאולוגית מטבעה, תהיה האידיאולוגיה אשר תהיה. כל יצירה היא תלוית-הֶקשר וכפופה לאידיאולוגיה של יוצרהּ, לרבות כאלה שמככבות בהן דמויות של ארכיאולוגים ועוסקים בהן בארכיאולוגיה. עצם העיסוק בארכיאולוגיה בספרות משמעו: גיוס העבר למען ההווה, ביקורת ההווה, הבנה טובה יותר שלו; למידת לקח אקטואלי למען עתיד טוב יותר.

מה שאסור על ההיסטוריונים ועל הארכיאולוגים – חובה על הסופרים: ללמוד גזירה שווה, לערוך אנלוגיות בין העבר וההווה, לפרש את העבר ברוח ההווה, ללמוד על ההווה ועל העתיד מתוך ידיעת העבר.

ב. הערות על היצירות במִדגם

למרבה הפלא, אין הרבה מאד יצירות בספרות העברית שבהם יש ייצוג של ממש לארכיאולוגיה ולארכיאולוגים. אבל קביעה ראשונית זו מחייבת מחקר עמוק ויסודי יותר. מתוך כתריסר היצירות שפורסמו בשנים האחרונות, שבהן ארכיאולוגיה וארכיאולוגים, נבחרו ארבע דוגמאות בלבד, שיש בהן מאפיינים טיפוסיים המייצגים גם את היצירות האחרות. ² ארבע היצירות שנבחרו להצגה כאן, שמתוכן נגזרו המאפיינים הייצוגיים הן:

1. גבריאלה אביגור-רותם: 'חמסין וצפרים משוגעות', הוצאת קשת 2001; הוצאת זמורה, 2008
2. צרויה שלו: 'תֶרָה', הוצאת קשת 2005
3. אמנון ז'קונט: 'חידת מותי', הוצאת כתר, 2009
4. דרור בורשטיין: 'אחות שמש', הוצאת כתר, 2013

כמובן, אין יצירה אחת דומה לחברתה. כל אחת יחידה ומיוחדת. כל אחת משלבת בדרכה את הארכיאולוגיה והארכיאולוגים בתוכה, אבל בכולן משמשים הארכיאולוגיה והארכיאולוגים, כאחד מן האמצעים האמנותיים להעברת המשמעות הכוללת של כל יצירה. הספרים הם מורכבים ורבי רבדים. אבל כאן, תועמד הארכיאולוגיה במרכז תוך התעלמות מהמרכיבים האחרים. כל הסופרים מודעים מאד לאנלוגיות שבין הארכיאולוגיה לעלילות ספריהם, ועשו תחקירים מעמיקים על הפרשיות הארכיאולוגיות שבחרו כרקע ליצירותיהם.

ג. הארכיאולוגיה כמטפורה בספרות

ארכיאולוגיה וארכיאולוגים משמשים כמטפורות ביצירות הספרות. מטפורה שמשמעותה: הַשְׁאָלָה. שימוש במילה או במילים שלא בהוראתם המילונית אלא בהוראה שאוּלה, כדי לקשר ולחבר דבר אחד לדבר אחר, לשם תוספת הסבר וביאור. המטפורה, אחד מסוגי הדימוי, ההשוואה או הסמל. ³ בכך הלכה הספרות בעקבות פרויד, המשיכה ופיתחה את התובנות שלו. ⁴  פרויד ראה בעבודתו של הארכיאולוג מקבילה ישירה לעיסוקו בפסיכואנליזה. כמו שהפסיכואנליזה חופרת בתוך הנפש וחושפת את שכבותיה בזו אחר זו, כך גם הארכיאולוגיה. לשניהם "טכניקה של חפירת עיר קבורה מתחת לפני הקרקע"; "עבודת הבנייה, או עדיף לומר  עבודת השחזור דומה במידה רבה לחפירה של ארכיאולוג [ – – ]. כפי שהארכיאולוג בונה מחדש את קירות המבנה מן היסודות אשר נותרו עומדים [ – – -. כך פועל גם האנליסט כאשר הוא מעלה מסקנות מתוך שרידי זיכרונות". ⁵

קישור זה שעשה פרויד, בין הארכיאולוגיה והנפש, מוכר ומודע לסופרים. הוא נזכר במפורש פעמים אחדות בספרה של צרויה שלו: 'תרה', שבו אומר עודד הפסיכיאטר לאֵלה הארכיאולוגית: "פרויד הִמשיל את הנפש לתל ארכיאולוגי, הוא ראה את עצמו כארכיאולוג של הנפש. היום טוענים שדווקא המוח האנושי בנוי כמו תל, השכבות שלו מסודרות בסדר הפוך, מהצעירה עד העתיקה" (280).

למטפורות אלה תפקידים וכיוונים רבים, המתגלים בארבע יצירות המִדגם, ומצביעים על המשותף ביניהן. ⁶  1. חיפוש אחר השורשים וחישופם;  חיפוש וחישוף הזהות הלאומית; חיפוש אחר הזהות האישית; בניית הזהות באמצעות שברים ושרידים מן העבר. החפירות הפיסיות באדמה, שמטרתן לגלות את השכבות ההיסטוריות החבויות, הן מטפורות לחפירות-הנפש: לחיטוט האדם בתוך עצמו, כדי לגלות את תולדותיו, הוריו, עברוֹ ולהבין טוב יותר את התנהגותו, מניעיו וגורלו, ואולי גם לאפשר לו להשתנות.

חיפוש אישי: גבריאלה אביגור רותם; צרויה שלו, דרור בורשטיין; חיפוש קולקטיבי: אמנון ז'קונט.

2. מן המוקדם אל המאוחר. מן ההווה אחורנית לעבר. כשם שהחפירות הארכיאולוגיות מתבצעות מן השִכבה המוקדמת אל השְכבות המאוחרות, כך גם החפירה של האדם בתוך עצמו: מן ההווה אל העבר: "רֶבֶרְס כרונולוגי". כך, למשל, בצורה בולטת, בנויים ספריהם של צרויה שלו: 'תרה' ושל דרור בורשטיין: 'אחות שמש' (ראו בהמשך).
3. ממוחש למופשט. פעולת החפירה הפיסית של הארכיאולוג גם היא מטפורה מופשטת לחיטוט בנבכי הנפש; להתלבטות עצמית או באמצעות מתווכים; להתעמקות של האדם בתוך עצמו. כל המילים האלה: חפירה, התעמקות, חיפוש, חיטוט, חישוף – הן מילים מוחשיות מתחום הארכיאולוגיה שנהפכות למושגים מושאלים מופשטים בתחום חיי הרגש האנושי. לכן, לא מעט מיצירות הספרות שבהן משולבים ארכיאולוגיה וארכיאולוגים הן ספרי חיפוש וספרי מסעות. מסעות גיאוגראפיים ומסעות פנימיים אל תוך הנפש: גבריאלה אביגור רותם; דרור בורשטיין.
4. חישוף, הרכבה ותיקון. כשם שהארכיאולוג חופר ומוצא שברי חרס, מנסה להתאים אותם זה לזה, לרפא את השברים, להרכיבם יחד, למלא את החסר וליצור כלי שלם, כך עושים הגיבורות והגיבורים ביצירות הספרות: מגלים את פיסות עברם טיפין, טיפין, מנסים לשחזר אותו, להרכיב את התמונה השלמה ולהבינה. מלאכת הפענוח של כל גיבור את עברו, דומה למלאכתו של הארכיאולוג-הרַפָּא. כך בכל ארבע הדוגמאות: ב'חמסין וצפרים משוגעות': עושים "תיקון" ב"חדר-הדבק", שבו דווידי מדביק את שברי-העתיקות, משחזר: "מישהו אמר לי שהאקדמיה כבר המציאה שם לעבודה הזאת: 'רַפָּאוּת'" (106; 164 ועוד).  ב'תרה' מנסה הגיבורה אלה, לאחר גירושיה, ומאמציה לבנות משפחה חדשה: "להדביק את שברי משפחותינו" "כחרס שרוּפּא" (324).
5. בלשים וכתבי-חידה. ביצירות שבהן מופיעים ארכיאולוגיה וארכיאולוגים, יש לעיתים קרובות, מתח ומסתורין. יש בהן, "כתב-חידה", שצריך לפענח, פרשה בלתי-פתורה מן ההיסטוריה האישית והקיבוצית. פענוח זה מצריך פעילות בלשית. לכן, לא מעט מהספרות שבה מתוארים ארכיאולוגים גובלת בספרות בלשית: גבריאלה אביגור רותם, אמנון ז'קונט, דרור בורשטיין. כשם שעבודתו של הארכיאולוג גובלת בבלשות, כך גם הארכיאולוגים כדמויות ביצירה הספרותית, יש ביכולתם לסייע בפתרון חידות אישיות וקיבוציות מן העבר המשפיעות על חיי הדמויות בהווה.
6. החפירה כפעולה ארוטית. אין ספק שזו אחת המטפורות החזקות והבסיסיות. לא פעם היא נשארת מאחורי-הקלעים, אם כמובן מאליו, אם כרמז סמוי-גלוי. אמא-אדמה, היא ציור בסיסי עתיק יומין, שימיו כימי האנושות ומרכיביו רבים. גם הצירופים: אדמה-בתולה, אדמת-קודש, אדמת-הפקר; אדמת-בור; פרי- האדמה; קשורים למטפורה זו. פעולת החריש באדמה, דומה לביתוק בתולין, כשם שזריעת-האדמה לאחר החריש, דומה ליחסי גבר ואישה. הוא הדין בחפירה ארכיאולוגית במעמקי האדמה כדי "לדעת" מה נמצא בתוכה. חפירה זו נתפסת אף היא כפעילות ארוטית, כדרך גבר בעלמה. למותר להוסיף, שגם מטפורה זו קשורה קשר אמיץ בפרויד.

ברומן של צרויה שלו: 'תרה', התוהֶה על מערכת היחסים הזוגית, ועל ההצטרכות של האישה לגבר בחייה, אומר  הגבר שהוא גרוש, טייס וארכיאולוג חובב, ב"דייט" שלו עם הגיבורה, שהיא ארכיאולוגית במקצועה: "הרי חפירה זאת פעולה מאד אירוטית" (191) ותגובתה: "חפירה זאת פעולה הרסנית, רק בדיעבד אפשר לדעת אם היתה לה הצדקה, אני רוצה לקוות שהאירוטיקה פחות הרסנית ממנה" (191 – 192).

על כך יש להוסיף עוד הערה על הקשר בין ארכיאולוגיה למוות. המחבר ביניהם הוא פעולת החפירה: חפירה ארכיאולוגית וחפירת קבר, כפי שמסתיים ספרה של צרויה שלו: 'תרה', בלוויָה, שבה חופרים קבר (459).

7. אביזר ארכיאולוגי כמוטיב מרכזי. בכל אחד מארבעה ספרי המִדגם, מוצב אביזר ארכיאולוגי אחד, הבולט מחבריו, בתפקיד ריאלי-סמלי –מייצג, מוטיב, המרכֵז סביבו את מרבית המשמעויות של הספר. ההבדלים העקרוניים בין מוטיבים אלה, מעידים על אופיו השונה של כל ספר:

גבריאלה אביגור רותם: 'חמסין וצפרים משוגעות' – פיקסיס = קופסה

צרויה שלו: 'תרה' – דיוקנה של תרה = ציור-תמונה

אמנון ז'קונט: 'חידת מותי' –  גוויל או קלף = מילים

דרור בורשטיין: אחות שמש'  – אבן יד = חפץ

ד. תדמית הארכיאולוג בציבור ובספרות

הערה עקרונית. הספרות בנויה על תדמיות: היא מערערת ומחזקת אותן בעת ובעונה אחת: בונה ומפרקת, מבססת ומפריכה. הספרות משתמשת בסטריאוטיפים אבל גם שוברת אותם. כדי לפרק תדמית, צריך קודם שסימני ההיכר של התדמית יהיו ברורים ומוצקים.

דמותו של הארכיאולוג נקשרת בתודעה הציבורית העממית עם דמותו של בלש, הרפתקן, נועז, אמיץ, ידען, המחפש אוצרות וחושף אותם למען עמו אבל גם למען עצמו. ⁷  הארכיאולוגים הם בדרך כלל דמויות חיוביות ואהודות אבל לעיתים, לצידן, מככבות גם דמויות שליליות של ארכיאולוגים, שהם "ציידי אוצרות",  רודפי בצע, עוברים על החוק, נצלנים. בין הדמויות השליליות גם ארכיאולוגים זייפנים הגובלים בפושעים, ביצירות שלא נזכרו כאן, כגון: שולמית לפיד: 'כחרס הנשבר'; יובל שמעוני: 'קו המלח',  המבוססות  על דמויות של זייפני ארכיאולוגיה במציאות  כגון: מוזס וילהלם שפירא והיינריך שלימן, שדמותו שנוייה במחלוקת. לעיתים קושרים אותן למטרה חיובית של הגנה על אוצרות האומה, ולעיתים – לתאוות הבצע הפרטית של הארכיאולוג. התדמית היא שמקצוע זה קשור בבלשות, ובפענוח היסטורי; ובספרות – לצרכים אקטואליים, אישיים וקולקטיביים:  גבריאלה אביגור-רותם; צרויה שלו; אמנון ז'קונט; דרור בורשטיין.   בחלק מיצירות הספרות מדובר בארכיאולוגים חובבים, היוצאים לחפור כ"הובי", כחלק מהבילוי המשפחתי, ובחפירות ארכיאולוגיות פיראטיות, לא-חוקיות, ללא אישור מרשות העתיקות.  הם גם מוסיפים חטא על פשע ולוקחים את המִמצאים שגילו לבתיהם. "ארכיאולוגים" חובבים אלה הם בדרך כלל היסטוריונים, בלשנים, פילוסופים, שהארכיאולוגיה משמשת להם כיסוי, פיצוי, בריחה לעבר, כל אחד מסיבותיו האישיות.

דמות הארכיאולוג ביצירות הספרות,  גובלת  בדמויות מן המדע הבידיוני, כפי שעוצב בספרות זו. לא פעם תוארה באופן ויזואלי גם בספרות הקומיקס, על כל אביזריה. כגון: כובע רחב-שוליים, זכוכית מגדלת, מִשקפת, אֵת חפירה, מגילת קלף עתיקה, מכנסיים עם כיסים רבים, נעליים גבוהות, מקל, משקפי שמש.  בתקופה האחרונה נוספו גם מכשיר לגילוי מתכות; סככת הצללה. הארכיאולוג, בדרך כלל מכוסה באבק, כמו ב'תרה' של צרויה שלו.

על תדמיתה של דמות זו השפיעו ספרות הילדים והנוער והקולנוע, עיצבה את יחסם אליה ואל הארכיאולוגיה, שִלהבה והציתה את דמיונם. בהשפעתם רצו ילדים רבים להיות ארכיאולוגים כשיהיו גדולים. במיוחד במדינת ישראל בשנותיה הראשונות כשהמקצוע היה בשיא תהילתו ותפארתו, כחלק מחיזוק הקשר בין העבר הרחוק בתנ"ך ובהיסטוריה, לבין הווה המבסס את אחיזתו במקום, כהמשכיות של החיים בארץ ישראל בכל תקופותיה.

כך, למשל, הוקדש ספרו הרביעי של יגאל מוסינזון: "חסמב"ה ואוצר הזהב של המלך הורדוס" (1951) לנושא זה של הגנה על אוצרותיה הארכיאולוגיים של מדינת ישראל, וכן 'חסמב"ה וכתר המלך דוד' (1982). למותר להוסיף עד כמה השפיעו ספרי חסמב"ה על קוראיהם. ⁸  אין ספק שדמותו הקולנועית של אינדיאנה ג'ונס, הארכיאולוג-ההרפתקן-הבלש, המחפש אוצרות קדומים שהם בדרך כלל בעלי משמעות וכוחות מיסטיים, עומדת גם היא מאחורי רבים מתיאורי הארכיאולוגים בספרות, בין ביודעין ובין בלא יודעין. ⁹

רק אחדים מדמויות הארכיאולוגים בספרות הם ארכיאולוגים מקצועיים (אמנון ז'קונט; צרויה שלו). אחרים  אינם  אלא ארכיאולוגים-לעת-מצוא: היסטוריונים, בלשנים, חוקרי תנ"ך, שנעשים גם ארכיאולוגים (אהרן מגד ועוד). יש ביניהם ארכיאולוגים חובבים העושים חפירות בלתי-חוקיות ומחזיקים ברשותם, בניגוד לחוק, מִמצאים שגילו בחפירותיהם (גבריאלה אביגור-רותם; דרור בורשטיין).  הם אינם מסתפקים במחקר ובתיעוד, אלא רוצים גם לצאת לשטח, לפעול, לגלות, לעשות את ההיסטוריה, להיות שותפים בפועל, כמו שאומר גיבורו של אמנון ז'קונט: פרופ' גדעון לוריא השואף לעבור "מתיעוד ההיסטוריה לעשייתה" (320). המלומד האולטימטיבי "הספון במגדל השן" של מחקריו, במעמקי הספרייה ובמרתף הארכיון, שואף לצאת אל העולם הממשי ולהשתתף בפועל בעשייה הפיסית. גם חלק מן הארכיאולוגים המקצועיים מתפתים לעבור על החוק, ומחזיקים ברשותם הפרטים ממצאים שהם רכוש המדינה (אמנון ז'קונט).

לאחרונה נכנסה לספרות העברית גם דמות  של אישה ארכיאולוגית:, על אף שהיו נשים ארכיאולוגיות מפורסמות ורבות הישגים באירופה.  התדמית היא של אישה לא-נשיית, חזקה, ולא מטופחת.

כך, בספרה של גבריאלה אביגור רותם: הגיבורה לויה מתארת את עצמה כאפשרות של ארכיאולוגית: "אילו הייתי נשארת פה [ – – -] הייתי מסתובבת בארץ שרופה משמש וצרודה מאבק, מברישה עפר מעל רצפות פסיפס רומיות, רווקה עם כובע-קש גדול וחתול" (325). ובמיוחד בספרה של צרויה שלו: 'תרה', אומר רמי רגב, ב"דייט" שלו עם אלה הארכיאולוגית: "יצא לי לפגוש כמה ארכיאולוגיות [ – – -] כולן כאלה נמרצות מחוספסות, ואת דווקא עדינה" (191). דומה שתדמית הארכיאולוגית נוצרה בד בבד עם שבירתה.

ה. תפקידי הארכיאולוגיה והארכיאולוגים בארבע יצירות המדגם

1. גבריאלה אביגור-רותם: 'חמסין וצפרים משוגעות' (2001; 2008)

בספר  זה יש לארכיאולוגיה ולארכיאולוגים תפקיד מרכזי ונכבד עד מאד. כל המאפיינים שהוצגו קודם בהכללה ממומשים בו. ואולי ובעיקר גם להיפך: המאפיינים שהוצגו קודם, נוסחו על סמך המרכיבים של ספר זה. ¹⁰ הרומן מְמַמש וממחיש את כל התפקידים האלה. לאורך כל הספר מחפשת הגיבורה לוֹיָה (לאה) את אמה, כדי להבין מי היא, מה קרה בעבר להוריה ולאנשים הסובבים אותה, כדי להבין את עצמה, ואת אופייה של מדינת ישראל, שהשואה וניצוליה משפיעים על דמותה.

רומן רחב-יריעה זה, מתחקה אחר שורשיה של הישראליות: "תגדיר ישראל: חמסין וריח פרדסים", "חומוס-חול-חמסין וריח פרדסים" של אנשי צוות האוויר הישראלי, התקועים בנמל התעופה בניו-יורק בגלל השלג (243). הדיילת, לוֹיָה קפלן, שחיה בין שמים לארץ חוזרת אל ביתה אחרי "רבע מאה" (10), ומגלה את השינויים הגדולים שחלו בארץ בשנות היעדרה ממנה. הספר "מחבר את האישי עם הקיבוצי בקיום הישראלי" ¹¹

הספר הוא "עלילת חידה מרתקת: מי היו אבותיה, מי היא אמה שנעלמה ומה הם השורשים האמיתיים של הישראלית הזאת, המרחפת וחוזרת אל החמסין ואל הציפורים" . ¹² כצפוי, בספר שבו ארכיאולוגיה וארכיאולוגים, יש מִסתורין וכתב-חידה, שצריך לפענח. את הספר יש לקרוא לפחות פעמיים: פעם אחת ככתב-חידה המתפענח טיפין טיפין, ופעם שנייה, לאחר שמרבית החידות נפתרו, לקרוא קריאה לאחור, ולהבין אחרת את הפרטים המתוארים מן ההתחלה, במערכות היחסים בין האנשים, האביזרים, הפעילות, הדיבורים הגלויים והסמויים, ולקלוט  את המִרקם המסובך והמורכב של הספר. כמו דו"ח של חפירה ארכיאולוגית. זהו ספר המצייר את הפנוראמה הישראלית הרחבה והבוחן את המיתוסים הישראליים של העשורים האחרונים, לרבות האירועים הטראומטיים בחברה הישראלית. ¹³

הספר בנוי מארבע שכבות: 1. ההווה – לאחר "השיבה המאוחרת" של הגיבורה לוֹיָה קפלן, לישראל למקום ילדותה ונעוריה ולחברי הילדות שלה; לרבות מאורעות אקטואליים כגון, הטבח של ברוך גולדשטיין;  2. העבר הקרוב – כגון: משפט קסטנר, * זיכרונות הילדות בישראל לפני עזיבתה את הארץ לעשרים וחמש שנים, עם אביה, אוטה קפלן, חברו ברק דווידי ובנו של חברו נחום דווידי; 3. השוֹאה – יומן טֶרֶזִין של האב; סיפורי השואה שחלחלו במשפחה ובסביבה של ניצולי השואה, וגילוי העובדות על מערכת היחסים בין אביה לדווידי בתקופת השואה, המשפיעים גם על הילדות ועל ההווה; 4. העבר הרחוק – החפירות הארכיאולוגיות שעורכים האב וחברו דווידי, יחד עם ילדיהם לויה ונחום, המושפעים ממערכת יחסיהם בשואה, ומן הניסיון להבין את העבר על מנת להבין את ההווה והעתיד. חייה של לויה כדיילת מחוץ לישראל, נזכרים רק באמצעות שמות הגברים שעמהם חיה (ז'אן ז'אק ואליוט) אבל אינם מתוארים. הם מעין דבק סמוי בין שִכבת ההווה לבין שכבת הילדות. הארכיאולוגיה והשואה הם חלק בלתי נפרד מן הפסיפס של החברה הישראלית.

הספר מלא וגדוש מרכיבים בתפקידים סִמליים, כשהארכיאולוגיה, החפירות הארכיאולוגיות, מציאת שברי החרסים ותיקונם,  מסייעים לממש אותם. במסגרת זו אפשר להזכיר רק מעטים מהם, ולהתעלם מכל השאר. ככלל: כאמור, הספר הוא כתב חידה, המתפענחת טיפין טיפין, לכל אורכו, כשחלק מן החידות נשארות ללא פענוח. מלאכת הפענוח דומה למלאכתו של הארכיאולוג-הרפא. חלק מן התשובות על החידות קשורות בעברה של המשפחה של הגיבורה לויה וקשריה עם המשפחה השנייה של דווידי ונחום, בעיקר בכל מה שקשור לשואה. העבר קשור להווה, ובלעדיו אין להבין אותו. חשיפת העבר דומה למלאכת החפירה של הארכיאולוג: גם הוא מגלה טיפין טיפין את מה שהייה, מוריד ומגרד שכבה אחר שכבה, מן המאוחר אל המוקדם. המציאות בנויה כפסיפס, המתחיל כשאבנים רבות חסרות בו והתמונה היא חלקית מאד. לאורך הספר נוספות עוד ועוד אבנים, המשובצות במקומות הריקים, עד שבסופו נשלם הפסיפס ומתגלית התמונה הכמעט שלמה.

בספר  חופרים כל הזמן כמציאות וכמטפורה; כל הזמן מחפשים; כל הזמן נוסעים; כל הזמן מגלים עוד ועוד. העבר חי בתוך ההווה ומשפיע עליו ועל העתיד; מנסים לבנות את המציאות שהייתה מחדש; כל אחד מהגיבורים חופר גם בתוך נפשו, כיחיד וכחלק מן החברה.

זהו ספר של חיפוש. במרכזו מחפשת הגיבורה לויה, את  אמה, שאינה יודעת מי היא. האם היא חיה או מתה? מדוע עזבה אותה? מה היו קורותיה? מה הייתה מערכת יחסיה עם אביה ועם דווידי? ספוילר: היא מוצאת אותה בסוף הספר ממש, ומקבלת תשובה על רוב שאלותיה אבל לא על כולן. גם בשל חוסר שפה משותפת עם האם, כמציאות וכסמל.

הארכיאולוגיה של ארץ ישראל הקדומה היא אחת מארבע השכבות המרכיבות את הספר, אבל היא גם משמשת כמטפורה לספר חידתי זה, המנסה לשחזר את עברה של הגיבורה טיפין טיפין, מרכיב פרט לפרט, כמו רפא המוצא שברי חרסים ומנסה להרכיב ממנו כד שלם, למלא את החסר ולהשלימו. כמו הארכיאולוג המוצא שרידים ומנסה לבנות מהם את התמונה של השלם: הבית, הרחוב, העיר.

החידתיות של הספר נשמרת עד לרגע האחרון. כשנפתרת חידה אחת, צומחת חידה חדשה. ויש גם חידות שאינן נפתרות, בחייה של לויה, או שהתשובה עליהן נשארת עמומה. כגון: מי הוא גיורא? מה תפקידו בספר? האם ממנו נכנסה להריון? עשתה הפלה?

החפירות הארכיאולוגיות בספר הן ממשיות והזויות בעת ובעונה אחת. שני הגברים חופרים חפירות פיראטיות, בלתי חוקיות, כששני הילדים: נחום ולויה עמהם. אבל תיאורי החפירות, המִמצאים, הוויכוחים, האווירה וההווי והארכיאולוגים הם מהימנים. מקום החפירות והממצאים קושרים את העבר להווה, ומחשקים את הספר ליחידה אחת. כך, למשל, חדר-הדבק; הפיקסיס; והקולומבריום. אלה דוגמאות מאלפות לעבודה המדויקת והמקורית של המחברת: דיוק בריאליה והפיכתה לסמל. שילוב העבר הרחוק: ממצאי החפירות הארכיאולוגיות; בעבר הקרוב: השואה ובהווה: פיזור אפרו של דווידי.  הדוגמה של הקולומבריום מרגשת במיוחד. אותו "המיתקן" שהתגלה בחפירות בית גוברין ובחבל לכיש ואותו המתקן ששימש במחנה טרזין לאִכסון אפרם של המתים שנשרפו.  ¹⁴ אביזרים אלה, יחד עם נוספים כמוהם, מפוזרים לאורך כל הספר, משמשים כמוטיבים המחברים עבר להווה; הופכים מטפורה לממשות וממשות למטפורה. ריאליה שהיא גם סמל.

* הערת גבריאלה אביגור רותם לאחר קריאת הפירסום ב'האומה', קיץ תשע"ה. בין השאר כתבה: "דייקת מאד בתיאוריך. לא חשבתי על 'חמסין וציפורים משוגעות כספר שיש בו תעלומה מתפענחת בהדרגה, אבל את צודקת, אכן יש, האירוניה היא שאני התכוונתי לכתוב ספר סטאטי – זה היה האתגר – שלא יקרה בו שום דבר מיוחד חוץ ממזג האוויר, ושיהיה ישראלי עד לזרא. בשואה לא התכוונתי לגעת, ואילו היה מישהו אומר לי שאעסוק בה (בשנים הראשונות לכתיבה שארכה שמונה שנים) – הייתי אומרת לו שאינו יודע מה הוא סח, מה פתאום…

קראתי בעיין גם את מה שכתבת על הספרים האחרים – בעוונותי לא קראתי אף אחד מהם – כי אחרי 'חמסין' שקעתי במחקר על העלייה הראשונה, השנייה והשלישית, התעסקתי בבתי קברות, באדריכלות, בשיג ושיח פמיניסטי – והספרים שקראתי היו בהתאם. [ – – -] מכל מקום, תודה לך שאת חושפת עורקים חבויים באדמת הספרות – ".

2. צרויה שלו: 'תרה' (2005)

בספר זה נערכת ההשוואה האולטימטיבית  בין חיי הנפש לארכיאולוגיה. פרויד, כאמור, נזכר בו במפורש, ותורתו משמשת כתשתית לספר. במרכזו דמויותיהם של שני ארכיאולוגים מקצועיים: הארכיאולוג הבכיר, אמנון מילר (126) ואשתו אֵלה מילר, שפגשה אותו כסטודנטית שלו, בשעה שניהל חפירה שבה השתתפה, ולאחר מכן נישאו. לאחר עשר שנים וילד אחד, יזמה אלה את הפרידה והקימה משפחה חדשה עם עודד שפר שהוא פסיכיאטר. אלה החליפה את הארכיאולוג בפסיכיאטר. התלבטויותיה הרבות מגלות את "הארכיאולוגיה של הנפש". מכיוון ששני גיבורי הספר הם ארכיאולוגים, אך טבעי הוא שהלך מחשבותיהם, ובמיוחד אלֵה של אלָה, שהספר מסופר בעיקר מנקודת מבטה, יהיו ניזונים דרך קבע ממקצועה. גיבורים נוספים חשובים לא פחות, הם ילדיהם של שני הזוגות, ובמיוחד גילי של אלה ואמנון. ילדים אלה, שהם במידה רבה קורבן הגירושים של הוריהם, משלמים את המחיר הכבד מכול, אבל בה בשעה גם מסתגלים למצבים החדשים. הילד גילי, ששמו האמִתי הוא גלעד – גל-עד לזכרו של אחיה של אלה שנפטר ממחלה (461) – הוא העבר, ההווה והעתיד. הוא מייצג את המאבק להקמת משפחה חדשה על חורבות המשפחה הקודמת, יחד עם בנו ובתו של עודד. מסביב להם דמויות "המקהלה היוונית": ההורים של בני הזוג, שרה ודוד גושן (85); חברותיה של אלה; ההורים בבית הספר שבו לומדים ילדיהם ודמיות נוספות. אלה תורמים את הרקע הישראלי מאד של הספר.

הספר מחולק לשני חלקים: בחלק הראשון מפרקת אלה את משפחתה ונפרדת מאמנון, הארכיאולוג, בעלה אבי בנה, ובחלקו השני מתרכזת במאמציה להקים משפחת חדשה, פרק ב' בחייה, עם עודד שפר הפסיכיאטר וילדיו.

האמצעי הבולט ביותר בספר הוא: ההשוואה – השוואה בין פעולותיו של הארכיאולוג לבין ההתלבטויות הנפשיות של הגיבורים. המילים הבולטות החוזרות בו הן: "כמו" וכן: כ… ו"כאילו". השוואות אלה מעצימות את רגשותיה של אלה, והופכות את המקרה הפרטי למשותף לרבים. השוואות אלה מטרתן לספק הסבר להתרחשות האנושית, כשם שהארכיאולוגים מספקים הסבר למאורעות העבר. בעת ובעונה אחת, יש בספר גם הסתייגויות מהסברים ארכיאולוגיים אבל במיוחד מעצם האפשרות להסביר התנהגות אנושית (ראו בהמשך).  בנוסף על ההשוואות בין הארכיאולוגיה לרגשות קיימת בספר מערכת מסועפת מאד של השוואות ודימויים מכל התחומים האחרים (שלא יידונו כאן). לאורך כל הספר מתקיימות  הקבלות מסועפות, בין ההיסטורי-ארכיאולוגי לאישי-פרטי. ¹⁵

מאחורי העלילה הכפולה של הספר, מסתתרות "השאלות הגדולות שהרומן עוסק בהן", הקשורות בחיי משפחה. "כל משפחה". ¹⁶ בין השאר: מהו אושר? במי הוא תלוי? איך בוחרים בין החלטות נכונות ובלתי נכונות ? האם הילדים צריכים לשלם את מחיר החלטותיהם של הוריהם?

צרויה שלו עשתה תחקיר היסטורי מעמיק כדי לבנות את הרקע הארכיאולוגי של ספרה. ברשימת התודות (464) הזכירה את שמותיהם של היסטוריונים וארכיאולוגים שספריהם ושיחות עִמהם היו לה לעזר רב. עקבותיהן של התיאוריות שלהם, במיוחד בכל הקשור ביציאת מצרים, ובממלכת דוד ושלמה, ניכרות בספר. הסופרת בחרה במודע את האנלוגיה  בין עלילת הספר לבין הארכיאולוגיה. בראיון עם הופעתו, פירשה בהרחבה איך ומדוע בחרה את הארכיאולוגיה כמקור השראה לספרה ואת דמויות הארכיאולוגים כגיבוריו. בין השאר אמרה: "יש אצלכם הארכיאולוגים מושג שנקרא 'לרפא ממצא', כמו ריפוי של דברים והניסיון להחזיר משהו להיות שלם התאים לי בתור אנלוגיה למשפחה השבורה המתוארת בספר. מה שמעניין אותי זה חיי הנפש – הארכיאולוגיה של הנפש. הנפש דומה בכמה מובנים לאתר ארכיאולוגי, שבו קיים ניסיון להבין חיים לפי העבר ולתת הסברים לצורות חיים, יש כאן גם אלמנט בלשי, סיפור סמוי מאחורי הגלוי". ¹⁷

במרכז הסיפור הארכיאולוגי, עומד האי תֶּרָה-סנטוריני שהמאפיין אותו הוא ההתפוצצות האדירה שארעה בו במאה ה-15 לפני הספירה. בִּמקום הר הגעש נוצר חלל עמוק שהתמלא במי ים. התפוצצות זו גרמה (אולי) להיעלמותה של התרבות המינואית שמרכזה בכרתים ולעלייתה של התרבות המיקנית. זוהי דוגמה של התחלפות תרבות בתרבות. על חורבותיה של תרבות אחת קמה תרבות אחרת, כמו בחיי הנישואים המתוארים בספר: התפוצצות חיי הנישואים הראשונים והקמת משפחה חדשה על חורבותיה. פרק ב של חיי הנישואים הוקם על חורבותיו של פרק א.

בספר מתלבטת הגיבורה אם הרס הציוויליזציה נגרם על ידי כוחות הטבע – רעש אדמה חזק וצונאמי – או שהוא מעשה ידי אדם. אין הכרעה בשאלה זו, כפי שאין הכרעה בשאלות נוספות, תוך הדגשה, שהארכיאולוגיה אינה מדע מדויָק, אינה יכולה לענות על כל השאלות, והתשובות תלויות בהשקפת העולם של הארכיאולוגים. אבל במיוחד: חיי הנפש של האדם אינם ניתנים להסבר מלא, ולכן קיים הבדל משמעותי בין ארכיאולוגיה ומציאות, כפי שאומרת אלה על ארכיאולוגיה ומתכוונת גם לרגשות: "מה אוכל ללמוד על מציאות החיים הארעית הזו, והלוא אין מדובר במבנים שאפשר למדוד, אם לפי האמה המצרית נבנו או הרגל היוונית, האם מדובר במקדש או בבית מגורים, והלוא אין לפנַי כל אבן או חרס, שניתן לבחון את שכיחותם. הממצאים המועטים מונחים על פני השטח והם ניידים, כשיכלו מכאן לא ישאירו אחריהם דבר". "והרי תכליתנו אינה למצוא את השרידים אלא להסביר מדוע הם שם, לשחזר מציאות חיים שעברה מן העולם" (54). ועוד אומרת אלה: "ארכיאולוגיה היא לא מדע מדויק, יש הרבה מקום לפרשנות" (192). וכן: "כמו כל דבר בארכיאולוגיה, יש על זה חילוקי-דעות" (280). ¹⁸

לא פעם מפקפקת אלה ביכולתה להבין בני אדם, שכן קיים שוני מהותי בין הארכיאולוגיה לחיים עצמם: "לא חרסים אני בוחנת עכשיו אלא בני-אדם" (198). משפט זה חוזר פעמים אחדות בספר, כגון, כשעודד הפסיכיאטר מדבר עם אלה היא מגיבה: "אני רגילה לדבר עם אבנים" (253); וכן: "אני מתחיל לחשוש שמי שמתעסק באבנים לא מבין בני-אדם" (293).  בחילופי דברים בין עודד לאלה, בנקודת השפל של יחסיהם הוא אומר לה: "אין לך סבלנות לבעיות של אחרים, עם אבנים את כנראה מסתדרת, אבל בני-אדם זה יותר מדי בשבילך" (448).

השוואה בסיסית זו, בין הארכיאולוגיה לחיי הנפש, מתבטאת בַּכלל ובפרטים. בכלל: גם התיאורים שהם, כביכול, ארכיאולוגיים טהורים, מבטאים את ההרס הכללי של חיי הנישואים, ואת העובדה שמלכתחילה היו בנויים כך שהם עתידים להיחרב. בפרטים: כמעט לכל הפרטים בספר, של חיי הנישואים, ההווי הישראלי, ההורות, בית הספר וסביבו, גידול הילדים ועוד, יש מקבילות במִמצאים הארכיאולוגיים (ראו בהרחבה בהמשך).

ניתוח פרטי הפגישה הראשונה בין אמנון לאלה, שהיא מוטיב חוזר בספר, מגלה שמלכתחילה לא היה להם סיכוי ומערכת יחסיהם נועדה לכישלון. זוהי פגישה בין אמנון הארכיאולוג הבכיר, שהתאהב בתמונה עתיקה, בציור מן העבר ולא באלה, הסטודנטית שלו, שהיא דמות ריאלית בהווה. התאהבות זו היא חלק מהקשר בין אירוטיקה וארכיאולוגיה (ראו בהמשך). השם: אלה, מגלה, שהיא בלתי מושגת, "כאלה שהתייסרה למען בני-אדם [ – – -] פדתה אותם בדמה, רפאה אותם בחבּורתה" (257), ואילו שמו  אמנון, מגלה שמעשהו  בחטא: פרופסור מבוגר וסטודנטית צעירה, כשם שחטא אמנון המקראי בתמר, השוואה שמוזכרת במפורש בספר. אמנון מחזיק את תמונת "הפריזאית" בכיסו דרך קבע, וגם בלבו, והיא תלויה בביתם של אלה ואמנון. אמנון התאהב בציור, בדמות, בתמונה, באלה, כחלק מעבודתו, לא באישה בשר ודם. באחת הפעמים אומר לה אמנון: "אַת התגלית הכי חשובה שלי, ציור קיר מינואי שקם לתחייה בארץ ישראל, אשה בת ארבעת אלפים שנה" (86).

המוטיב של התאהבות בתמונה, או בפסל, ידוע מספרות העולם, ואין ספק שהיה מודע גם לצרויה שלו, שהלכה בעקבותיו, וששימש לה מקור השראה. ¹⁹ כאן, כאמור, הפרק הראשון של חיי הנישואים, שהיה מבוסס על הציור העתיק, נדון מלכתחילה לכישלון (404 ועוד).

הפגישה הראשונה, שהיא, כאמור, מוטיב חוזר בספר, מתוארת תחילה  כהתגלות: "ואז חזרת אלי בצעדים מהירים, מצביע אלי בסיפוק, כפותר תעלומה, עכשיו אני יודע איפה ראיתי אותך, את מצוירת על הקיר בתֶרָה, באתר המינוֹאי, קוראים לך הפריזאית, [ – – – ]". "בתֶרָה, זה השם העתיק של סנטוריני, האי שהתפוצץ, לא היית שם? השתמרו שם ציורי קיר יפים להפליא" (84). הוא שולף שקופית מכיסו והיא "רואה את מבטי קבוע ביהירות בפנים חיוורים, הדורים, זה לא יאומן, מלמלתָ, מתכופף אלי שוב ומביט בפני, את כבר קיימת ארבעת אלפים שנה" (84). לזיכרונות הפגישה הראשונה תפקידים שונים בספר: "אַת התגלית הכי חשובה שלי, ציור קיר מינוֹאי שקם לתחייה בארץ ישראל, אשה בת ארבעת אלפים שנה" (86). לימים, הסתייגה מאלה מתמונה זו שהייתה תלויה על הקיר בדירתם "הפריזאית, פניה חיוורים ושפתיה אדומות, שערה הכהה עשוי בתסרוקת מוקפדת, מבטה יהיר וסנטרה נחוש, אשה רחוקה, אצילית, מה לי ולה" (96).

מתוך מאות ההשוואות עם עולם הארכיאולוגיה שהספר גדוש בהן, מיינתי, לצורך מֵתודי בלבד, ארבעה נושאים. יש השוואות שהן כלליות וכוחן יפה לעולם הארכיאולוגיה ולנפש האדם בכלל, ויש השוואות שכוחן יפה לדוגמאות הארכיאולוגית שנבחרו בספר זה ולמשפחה העומדת במרכזו: הרס האי תרה = סנטוריני, "יציאת מצרים" והחפירות בתל יזרעאל.

א. ניסיון להבנת מערכות יחסים בין בני אדם. הבנת האדם מתוך עצמו, דומה לחפירות ארכיאולוגיות שמטרתן להבין את העבר: צריך ללכת מן ההווה אחורנית אל העבר; ברגע שמסירים שיכבה אחת וחודרים לעומק לשִכבה שתחתיה, אי אפשר בארכיאולוגיה לחזור אל השִכבה שהוסרה.            דוגמאות: נישואים ראשונים כאתר חפירה: "רק תרשי לי להזכיר לך שרק פעם אחת אפשר לחפור באתר, ואם לא ממצים את החפירה אין דרך לחזור עליה" (53). וכן: "כל מה שנמחק מחיי כממצאים הנמחקים בחפירה ורק תיעוד כתוב או מצולם נותר מהם" (140). פרק הביניים בין פרק א של חיי הנישואים לפרק ב שלו, מתאר את שיבתה של אלה לתקופת ילדותה, כשהיא מתכווצת והולכת, נחלשת, ונעשית "רזה כמו שלד" (147). "כל הפאר הזה [ – – -] נבנה דווקא על נקודת התורפה של כדור הארץ" ונעלם "בן-לילה". "כי בלב הים התיכון נקרע לגזרים האי תֶרָה בעוצמה שלא ידע העולם". ההרס והחורבן מתוארים בפירוט יחד עם המסקנה: "זה יהיה גם סופן של המעצמות הגדולות של תקופת הברונזה המאוחרת" ובתוכן "ישראל ויהודה, שייאלצו להתמודד עם התפוררות המסגרות, עם האלימות המתפשטת, עם אלפי העקורים הנודדים בדרכי הים והיבשה בחיפוש אחר בית חדש, עם ידה הקפוצה והקרה של תקופת הברזל" (146 – 147). "אבל באי השבור שלי רגל אדם לא תדרוך ואת חורבותיו איש לא יכונן ואת חיי איש לא ישיב לי" (169). הבנת האדם את עצמו יכולה להיות מושגת בשתי דרכים שונים, ששני פענוחים ארכיאולוגיים שונים משמשים להם כמודל: כתב ההיירוגליפים שפוענח בעזרת אבן הרוזטה – כלומר פענוח שפה בעזרת שפה אחרת; לעומת הכתב המינואי – שפוענח מתוך עצמו (170; 241).  אלה היושבת בחדר ההמתנה של הפסיכיאטר ומחכה שיפענח את נפשה, נוטה יותר לכיוון "הכתב המינואי": והרי דומה יותר נפשנו ללוחות הכתב המינואי דווקא, אותו צופן שפוענח לבסוף מתוך עצמו בלבד" (241).                                                                                                                       ב. ארכיאולוגיה כמעשה אהבה. החפירה כמעשה ארוטי; חשיבות הפגישה הראשונה: ההתאהבות של אמנון בתמונה; המשיכה של הסטודנטית הצעירה לחוקר הבכיר.                                               דוגמאות: זיכרונות הפגישה הראשונה, בתוך החפירות הארכיאולוגיות, בין הארכיאולוג הבכיר והסטודנטית המתנדבת, מבצבצים לאורך כל הספר: "כך היה פוסע בין החרסים המנופצים, באתר החפירות האפור מאבק שם ראיתי אותו לראשונה" (16). "הֵסרת לכבודי את משקפי השמש והעיניים הכחולות שלך נצנצו מתוך השיזפון"; "הבנתי שאתה חושב שאני תלמידה בתיכון עדיין"; "אני כבר בסוף הב.א., ורק אז הבחנתי שחולצתך האפורה הצמודה לעורך אינה אלא אבק" (83). מהערה זו ניכר, שאמנון אינו באמת רואה אותה, אלא את תמונתה: "יושבת לבטח בתוך ריבוע החפירה שדפנותיו מצופים שקי חול כשוחות בזמן מלחמה, הוספתי להבריש את העפר בחריצות מופגנת, רואה אותך מתהלך מהורהר בין הריבועים, ממדיך משרים ביטחון על האתר כולו, מכנסי הג'ינס שלך גזורים ברישול על שוקיך, חוטים דקים משתלשלים מהם כציציות" (84-83). כבר בפגישה הראשונה ראתה "את גופו העטוף חליפת אבק מכף רגל ועד ראש, מוטל דומם וקר במעמקי החפיר כבמערת קבורה עתיקה" (84). ההשוואה ל"מערת קבורה עתיקה", אינו  מבשר טובות לעתיד מערכת היחסים ביניהם.                                                                                                 ארוטיקה. השוואה בין הארכיאולוגיה כמעשה של חפירה, לבין יחסי מין. דוגמה אחת מני רבות:  "כך ראיתי אותו לראשונה לפני עשר שנים, עירום למחצה, משקיף בעיניים מצומצמות על המתחם המלכותי ההולך ונחפר, אלא שאז היה חזהו מכוסה אבק סמיך כהה עד שלא הבחנתי בעירומו" (19). הפגישות הראשונות: "נדמה שאבנים חדות דוקרות בגבי כמו אז, בלילות הראשונים שלנו, באתר החפירות, ביום אנחנו חופרים מתחת לפני האדמה ובלילה מתחת לעור, עיניו הבהירות זרחו מעלי, יוצקות עלי את כל האור שאגרו ביום החם הארוך, ריח של אבק קמאי נדף ממנו, וידיו שמיינו בקפידה את החרסים משוטטות על גופי, כמנסות לפענח את הכתובת החרוטה עליו, אות אחר אות" (21) . פגישה ראשונה זו, עם "אבנים חדות דוקרות" יש בה רמז מטרים לבאות, שאינו מבשר טוב: "הישוב הזה נהרס זמן קצר אחרי שנבנה, ומאז לא התאושש" (21) – השוואה בין הרס היישוב לבין הרס המשפחה שעתיד לקרות. עם תום החפירות מזמין הפרופסור את הסטודנטית "שהתעסק" עמה: "את באה איתי" (22), והיא נוסעת עמו במכוניתו הפרטית ולא בהסעה המשותפת של הסטודנטים (22).                                                                                                                      ארכיאולוגיה וארוטיקה: "הגוף המוכר הופך למבוך ענק כארמונו של מינוס בקנוסוס, שם חי המינוטאורוס האימתני, חציו שור חציו אדם, שאהב קורבנות צעירים, נערים ונערות" (150). אומר הטייס חובב הארכיאולוגיה: "הרי חפירה זאת פעולה מאוד אירוטית, [ – – -] ואני אומרת: חפירה זאת פעולה הרסנית, רק בדיעבד אפשר לדעת אם היתה לה הצדקה, אני רוצה לקוות שהאירוטיקה פחות הרסנית ממנה" (192).

ג. הרס ובנייה מחדש. הרס ארכיאולוגי שגורם לחורבן עיר, דומה לתהליך התפוררות המשפחה; אבל כשם שעל הריסות עיר נבנתה עיר חדשה, כך אפשר לקומם גם את חיי הנישואים בפרק ב שלהם. הרס המקום הוא תמונת-ראי להרס משפחה, אבל שיקומו מעיד שאפשר לבנות מחדש את "הבית השני".                                                                                                                   דוגמאות להרס: החפירה שבה נפגשו הייתה ב"תל יזרעאל, ההרוס והפגוע, אל המתחם המלכותי המוקף בחפיר עמוק, המשקיף על עמקי הצפון העשירים שעריהם עלו בלהבות זו אחר זו, בית שאן, תענך, מגידו, הותירו לנו שכבת חורבן קשה הקושרת אותן זו לזו". "האתר שחרב אך שנים ספורות לאחר שהוקם, ומעולם לא השיב לעצמו את חשיבותו משכבר" (84). תיאורים ארכיאולוגים ריאליסטיים אלה, נהפכים לסמלים מטונימיים, המקבילים לחורבן הנישואים של בני הזוג בעתיד. הכלל: מרבית התיאורים הארכיאולוגיים המבוססים על המחקר, משמשים בספר כתמונת-ראי להתפוררות הזוגיות. יש בספר גם דינאמיקה של התפוררות חיי נישואים, שרבים מאד מזדהים עמה: "הוצאנו את הרע אחד מהשני" (137 ועוד הרבה).                                                                                                                            דוגמאות לבנייה מחדש: "כתושבי אותה עיר שנחרבה ברעש אדמה או במלחמה, אשר שבו והקימו יישוב חדש על שרידי יישובם שחרב וחוזר חלילה עד שצמח שם ברבות השנים תל עתיקות שמדרונותיו תלולים" (81). אמנם פרק ב' אולי לא יגיע להישגיו של פרק א' אבל בכל זאת זה בניין. כשאלָה יוצאת בבושת פנים מניסיון הפיוס הכושל עם אמנון, ההשוואה היא: "ואני עוברת מתנודדת בין זקיפי הדקלים, כמו שני המגדלים בחזית המקדש הכנעני במגידו הם ניצבים, כגַלעד למקדש שחרב ולא שוקם, בעוד העיר סביבו נבנית ונהרסת עשרות פעמים" (139). בניית פרק ב' בחיי הנישואים דומה ל"שגרתם של ניצולים המנסים לבנות יישוב חדש על הריסות יישובם שחרב, מלַבּנים לבני טיט בערוצי הנחלים הסמוכים, חוצבים אבני בנייה במחשופי הסלע, אוספים קורות עצים וקנים שנגדעו, לעד יחווירו הישגיהם הצנועים מול זוהרו של העבר, ובכל-זאת נבנה כאן סדר כלשהו, פריך ומתוח אמנם, אך מוכר" (344). לנושא זה קשורה גם השאלה המוצגת בספר ללא תשובה: האם ההרס נגרם על ידי "כוחות הטבע" או שהוא מעשה ידי אדם. כלומר, האם ההרס בהיסטוריה הוא בלתי נמנע או שיש לבני האדם שליטה עליו? ובמישור האנושי: האם ההרס של פירוק המשפחה הוא בלתי-נמנע – כוח טבע – או שאפשר למנוע אותו – מעשה ידי-אדם. בחלקו השני של הספר נערכת הקבלה בין "יציאת מצרים" לבין אפשרות של "התחלה חדשה והזדמנות שנייה". "יציאת ישראל ממצרים היא האירוע ההיסטורי הנוכֵח ביותר במקרא", ש"עדיין לא נמצאה כל הוכחה היסטורית" ו"השם ישראל" לא נזכר בשום מקום (347). אמנם, כפי שחושבים כמה מן הארכיאולוגים, "לא נמצאה הוכחה לשעבוד ולא הוכחה לישועה, ולא לנדודים במדבר" אלא "עדויות נסערות ועקיפות על אסונות טבע", אבל אלה, שזה נושא המחקר שלה מנסה לקשור את "יציאת מצרים" שארע בעקבות חורבן תרה-סנטוריני לבין פירוק נישואיה הבלתי נמנע – כוחות טבע – ומאמציה להתחיל מחדש- מעשה ידי אדם: "אני מנסה להוכיח קשר בין התופעות שהוא מתאר למכות מצרים, אבל רוב החוקרים מאמינים שמכות מצרים לא התרחשו בכלל, שהן בדיה ספרותית" (280) וכן: "האם שוב מתעלמת ההיסטוריה מתפקידם של איתני הטבע בהשתלשלות המאורעות" (347). ובהמשך במפורש:  "ועדיין נדרשת ההוכחה, שמפלתה של תרה בידי הטבע היא מפלתה של מצרים בידי אדם, היא ניצחונו הניסי של ישראל בידי אלוהיו" (348). ²⁰ עם תחילת פרק ב' של חייה, אלה ובנה הישֵנים בביתו של עודד מושווים, לבנית עיר חדשה על חורבנה על קודמתה, כשאין לדעת אם הפעם תחזיק מעמד: "שוב ושוב חזרו התושבים אל האתר והקימו ישוב חדש על חורבות קודמו, שוב ושוב ייצר האדם חפצים הדומים זה לזה, סיר בישול, נר למאור, מטבע, וכך מייצרים אנחנו שוב ושוב אי-נחת דומה, מותשים מהשוואות, חנוקים מאכזבה" (445). וכן, עם התחזקות מערכת יחסיה עם עודד: "כי יותר ויותר מצטברות לאחרונה העדויות כי הציוויליזציה בכרתים המשיכה להתקיים גם אחרי שכוסתה תרה באבן ספוג געשית. דוגמאות הכדים השתנו אמנם, ונראה שדעתם של התושבים היתה נתונה פחות לאמנות ויותר לביצורים, להגנה על מקורות המים" (453).

ד. הווי הארכיאולוגים משפיע על מערכת היחסים במשפחה. בתוכו גם ביקורת על האוניברסיטאות ועל ההירארכיות בין החוקרים. כגון: מי מוזמן לכנס ומי לא; אופנות במחקר; חוקר בכיר וחוקר זוטר. בספר מוזכרים אביזרים רבים שהם חלק מעולם הארכיאולוגיה.                                                                                                 דוגמאות: במהלך הרומן, מתהפך מעמדם כארכיאולוגים: אֵלה מילר מוזמנת לכנסים ולהרצאות, בעוד שמעמדו של אמנון מילר, מתערער. כשהיא מודיעה לו שהיא עוזבת אותו, הוא מתקיף אותה בשם העבר, ואינו חש שמעמדם השתנה: "מי אַת בכלל שאַת מעזה לעזוב אותי, בלעדי היית כלום, מתנדבת עלובה בחפירה, אני סידרתי לך את הקריירה שלך וככה את גומלת לי, תדעי לך שהכול ייגמר עכשיו, כמי שבניתי אותך אני אהרוס אותך" (22). מערכת היחסים התחילה באי-שוויון: "שש שנים התנשאת עלי" (148). התנשאותו של הבעל היא המשך ליחסם של אביה ואמה אליה המנסים לערער את בטחונה בעצמה (159; 449 ועוד). גם המשכה של מערכת היחסים התבטאה בהתנשאות: "איך היה מגרגר בצחוקו כחתול למשמע ההערות שלי, אַת בכלל לא ארכיאולוגית, היה מגחך בפליאה, רק אגדות מעניינות אותך, מה אַת עושה בחוג שלנו בכלל, ובאותם הימים נשמעו הדברים כשבח נדיר" ( 125). ²¹  עם הפרידה והתהפכות מעמדם מטיחה אלה באמנון: "אין לי מושג על מה אני מדברת? בטח, זה מה שאתה תמיד אומר, גם כשהתחלתי לחקור את הסיפור של תרה אמרת שאין לי מושג על מה אני מדברת ועכשיו מזמינים אותי לכל כנס בעולם להרצות על זה"; ואמנון מטיח בה: "זה עדיין לא אומר שהתזה המגוחכת שלך שווה משהו, בעיני היא עדיין קשקוש, [ – – -] תמשיכי לפתח את האגדות שלך, אם זה גורם לך עונג ומביא לך תהילה" (201). אמנון מאיים ומקנטר: "אני מזהיר אותך שהצעד הזה [הפרידה והגירושין] הוא בלתי-הפיך, ממש כמו חפירה ארכיאולוגית" ובהמשך הוא מתגרה בה: "אם את עוד זוכרת בכלל מה זה, את הרי רואה יותר שדות תעופה מחפירות" (202). אלה חוזרת ומהרהרת הרבה בהתהפכות מעמדם האקדמי: "בעבר היה הוא מרבה בנסיעות אבל בשנים האחרונות ההזמנות פחתו והפרסומים מתמהמהים.  [ – – -] איך התהפכו הדברים, הרי כשהכרנו היה הוא בשיאו ואני בתחילת דרכי, האומנם שם החלו חיינו להיטלטל, בתֶרָה" (210).                                                                                                     השוואה לחפץ ארכיאולוגי שנחשף. אחת ההשוואות, שהארכיאולוגים בוודאי יוכלו להזדהות עמה, היא זו, שבה מרגישה אלה בבית הזר של ידידיו של עודד : "כאותו חפץ שנשמר אלפי שנים במעמקי האדמה, בסביבה אחידה של לחות וחומציות, ולפתע נחשף ובא במגע פתאומי עם סביבה חדשה, הגורמת לו הלם פיסיקלי וכימי, יוצרת תהליכים בלתי-הפיכים, ואני נזכרת באותו קמיע עשוי עץ, שנקבר בקרקעית הים עם סירת דייגים שטבעה, וכשיצא לאוויר העולם והתייבש, התפורר תוך זמן קצר והפך לאבקה" (433).

למותר להוסיף שדוגמאות כאלה "מהווי" הארכיאולוגיה והארכיאולוגים רבות מאד בספר.

עם  כל ההשוואות בין הארכיאולוגיה לחיי הנפש, שיש ביכולתם להסביר את האחרונים, עובר בספר לכל אורכו גם פקפוק באפשרות פרשנות זו וכל פרשנות בכלל. זוהי אזהרה גורפת בפני ניסיון להסביר, להבין ולפרש כל דבר, בין בארכיאולוגיה בין בחיי האדם.  בצד ההשוואות הארכיאולוגיות הפרשניות כביכול, חותר הספר תחת עצמו ומזהיר מפניהן. בתשתית הספר מונחת ההשוואה הבסיסית  בין פירוק המשפחה ומכירת הבית הקודם, מַעבר לְבית חדש והקמת משפחה חדשה, לבין חורבן עיר והקמתה מחדש על חורבותיה, יחד עם הניסיונות של הארכיאולוגים להסביר את הסיבות הן לחורבן והן לבנייה. השוואה זו, כאמור, גם חותרת מתחת לעצמה. לצד ההסברים וההסברים כביכול, קיימת הידיעה ש"בדרך-כלל אין חפירה פותרת את כל הבעיות הידועות, נתונים שהתגלו בה עשויים לפתור שאלות ישנות ובה בעת להציג שאלות חדשות" (401). זאת, תוך הזהרות חוזרות ומפורשות: "זכרי, הסבר של פעולות אנושיות אינו שונה במהותו מהסבר של תופעות מתחום מדעי הטבע. זכרי, לעולם לא יצליח החופר למצוא את כל חלקיה של התמונה ועליו להשלימה על-פי ההקשר [ – – ]. הארכיאולוג מחזיק בכל עת באמת מסוימת והיא קיימת עד שמתגלים נתונים נוספים המשנים אמת זו ומקדמים אותו הלאה" (401). וכן, בחזרה לדימוי של אבן הרוזטה והכתב המינואי: "האם אפשר בכלל לפרש ממצאים קדומים, לשחזר מציאות שחלפה, הרי רק מתוך עצמנו אנחנו מפרשים את מהותם ואת כוונותיהם של אלה שחיו לפנינו" (407 – 408). פרק ב' של חיי הנישואים משיג הבנה חדשה: "ודומה שבי תלוי הדבר, ובידי הוא, אוכל לחולל ניסים, אם רק ארצה, כאֵלָה שריפאה את בני-האדם בחבּורתה" (455). ובעיקר: אין אפשרות להסבר שלם וצריך להרפות ולחיות את חיי היום יום: "הרי לעולם לא תימצא ההוכחה המוחלטת ככתובת המעידה בבירור על מציאות חיים שעברה מן העולם"; הדרך להתנהל כראוי ולהצליח היא: "רק המאמץ היומיומי היחף שאינו מצפה לתמורה, ככוהני און המשילים את נעליהם על הצוקים מדי בוקר, הוא שיצבור עבורנו רסיסי משמעות, צעד אחר צעד, שורה אחר שורה" (456).

'תרה' הוא אחד הספרים "הארכיאולוגיים" ביותר בספרות העברית, אם לא "הארכיאולוגי" שבכולם. עם זאת, ההשוואות הרבות בין ארכיאולוגיה לחיי נישואין, שהן ממרכיבי הספר, הן לדעתי, גם מקור חולשתו. הן גלויות, ישירות, מיָדיות ופשטניות  ולעיתים גם מלאכותיות. גם ריבוין והחזרות עליהן, אינן לטובת הספר. אבל, לנושא: ארכיאולוגיה וארכיאולוגים בספרות – השוואות אלה תורמות הרבה. הן מראות במפורש  את החוטים הגלויים שמהם טווה הסופר את העלילה.  בספרים אחרים רואים את צד ימין, וסימני הטוויה נשארים בצד האחורי, כאן הפכו את הבד, וחשפו את "צד שמאל" של רִקמת הספר.

3. אמנון ז'קונט: 'חידת מותי' (2009)

בספר זה ממומשת במלואה המטפורה של הארכיאולוג כבלש. ספר בלשי זה,  הוא שילוב של היסטוריה ואקטואליה; פרשה בתולדות העם היהודי המשולבת בפרשה פרטית בחייו של הגיבור; מסע בלשי לחישוף אוצרות העבר עם רומן ארוטי. ועוד שילובים מסוג זה.

במרכז הספר עומדים כמה ארכיאולוגים: האחד, פרופ' שאול ויתקין, חוקר "מיתולוגי", האב המייסד,  אדם מושחת, שאינו מהסס לקחת לביתו, את אחד המִמצאים החשובים שגילה, כדי שיוכל לקבל בעדו ממון רב, ובעזרתו לשפר את חייו. השני, פרופ' גדעון לוריא, הגיבור המרכזי, אדם ישר, הגון, צנוע, שהכסף אינו נחשב בעיניו, וכל מעייניו במחקר, בגילוי האמת ובפענוח הממצאים שהוא חוקר. עם זאת, למען המטרה של פענוח הרמזים ומציאת האוצרות, גם הוא ושותפתו, עושים מעשים "בלתי-חוקיים", מתגנבים למקומות אסורים בכניסה ומסכנים את עצמם ואת מערכות היחסים עם הגופים השונים. השלישי: פרופ' ג'ונתן מייז, המתחרה של גדעון לוריא, "אחד האנשים החזקים באוניברסיטה" המקושר לכולם: "חבר אישי של הרקטור ושל שר החינוך" (33 – 34). שמו, כפי שמתברר לקראת סופו של הספר: יונתן מזא"ה = מזרע אהרן הכהן (328).

על צוות הארכיאולוגים נמנים גם: הספרנית-מזכירה-ארכיאולוגית-רפאית: רותי, המשתוקקת למצוא בן זוג ולהקים עמו משפחה, תחילה עם הארכיאולוג הראשון ולאחר כעשרים שנה – עם השני. כמו כן מככבים גם ארבעה סטודנטים לארכיאולוגיה, לתארים מתקדמים, כל אחד ומניעיו. עם הצוות נמנית גם סוֶוטלַנָה, "הרוסיה" המקצוענית, המסוגלת להכין את "הגוויל" לקריאה (25), אבל מתה מייד מהרעלה.

תיאורי הארכיאולוגים הם אישיים וסטריאוטיפיים כאחד. כגון: הפרופסור השרוי בספריות שואף לעבוד "מתיעוד ההיסטוריה לעשייתה" (320). הם מעין "מקהלה יוונית" פעילה.

זהו ספר מתח בלשי, הנפתח בגילוי פסל עשתורת "הגרסה הבבלית": "לוח שיש בגודל של עמוד עיתון ועליו תבליט בדמות אישה. [ – – – ] חור גדול היה פעור בטבורה וחורים קטנים יותר בעיניה, בפטמותיה ובאיבר המין שלה" (10). בחור הטבור נמצא "קלף". פענוח עשרת רמזי כתב החידה הכתוב על הקלף וההליכה בעקבותיו כדי לגלות את "החושן" ואת אוצרות המקדש של בית ראשון, עומד במרכזו של ספר מתח בלשי זה. יש בספר קריצה מודעת לסרט "שודדי התיבה האבודה" עם גיבורו הבדוי: אינדיאנה גו'נס.

הגילוי נעשה ב"מדבר יהודה, מחנה חפירות ארכיאולוגיות, 1992" בידי אחד הארכיאולוגים, המחליט להעביר את התגלית לרשותו ולשמרה בבית מזכירתו-אהובתו: "כי זה העתיד שלנו" (10). הוא יקבל כסף בעד התגלית, לאחר שיצליח לקבל תעודה מ"סוחרי עתיקות במזרח ירושלים" "שתעיד שהתבליט נמצא לפני 1978, כשחוק העתיקות נכנס לתוקף" (11). הארכיאולוג נהרג לאחר חצי שנה, בשירות מילואים, והממצא הארכיאולוגי הכפול: הפסל והקלף, נשארים ברשותה של המזכירה.

המשכה של העלילה מתרחש 17 שנה מאוחר יותר, בתל-אביב, בינואר 2009 (13) כשגדעון לוריא, פרופסור להיסטוריה, הנהפך לארכיאולוג, באוניברסיטת תל-אביב, אלמן טרי, ואב לבת מתבגרת, מקבל חבילה אנונימית לספרייה, שבתוכה: "מלכת השמים, אלילה צידונית, בבבל היא נקראה אִשתר, בפרס אִסתר ובתנ"ך עשתורת" (21). הנקבים שבפסל אִפשרו לה "לדבר" מול הרוח. בעזרתה של רותי, המזכירה שלמדה ארכיאולוגיה ורַפָּאות,  הוא מגלה את "הגוויל" שהוחבא בתוך הפסל, ומצליח לקרוא את הכתובת ב"כתב עברי קדום" (25).

לחבילה צורפה "תעודת מקור מ-1975" של "אחד מסוחרי העתיקות הכי גדולים במזרח ירושלים",  המאשרת ש"שהתבליט והקלף נרכשו בשנת 1952 [ – – – ] שמצא אותם במערה בנפת יריחו", כמו כן צורף "מסמך קבלת תרומה בעילום שם", "שהתנאי לתרומה" הוא שפרופ' גדעון לוריא יהיה זה שיחקור את האובייקט (22).

כאן אני מחויבת לעשות "ספוילר" חלקי, לכל מי שמתכונן לקרוא את הספר. אבל הספר מרתק גם באיך ולא רק במה היה אחר כך? ומי עומד מאחורי כל המעשים? – לקראת סופו של הספר, מתברר שהארכיאולוג שסרח היה הפרופסור לארכיאולוגיה שאול ויתקין (19) שגם ייסד את הספרייה לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, והמזכירה-המאהבת-הספרנית הייתה רותי, שניסתה להעביר את אהבתה ורצונה לבנות משפחה ולהיות אם, לפרופ' גדעון לוריא. היא הייתה זו שהעבירה את הפסל והגוויל אליו, אבל משהתברר לה שהוא אינו מסוגל לאהוב אותה, העבירה את אהבתה לפרופ' מייז הוא מזא"ה (333). היא זו שעמדה מאחורי כל התככים. לפי הכלל: "חפש את האישה"; או: המניעים הם תמיד אישיים-פרטיים.

בסופו של דבר מגיעים שני הארכיאולוגים אל "קופת-התרומות" שבתוכה האוצר (328), פרופ' ג'ונתן  מייז שהוא גם מזא"ה, כהן, יחד עם רותי, ופרופ' גדעון לוריא ושלושתם יחד אוחזים ב"קוּפָּה" (329). בתוכה נמצאים כמה מכלי המקדש וביניהם "החושן" (330). הסכנה היא ש"החושן לא ישמש להקמתה מחדש של תרבות יהודית, אלא ייהפך לכלי של אחיזת עיניים, של נסים וקסמים" (331). "הדתיים" כבר אורבים לחושן מחוץ למערה, כדי להשתלט עליו ולהעבירו לרשותם (331). בתוך המערה מתחולל מאבק בין שני הפרופסורים , ואז גדעון לוריא זורק את חלקי החושן לתוך תהום המערה, והוא אובד לעד (332). מעשה זה של גדעון הוא לא רק כדי שהחושן לא יפול בידי עמיתו-מתחרו, ולא רק כדי שלא יהיה בידיהם של "הדתיים", אלא גם ברוח צוואתו של גדליה בן אחיקם ב"גוויל" (331). וכך, שוב כצפוי, מסתיים החיפוש הדרמטי אחר החושן, שאובד לעד.

ועוד כצפוי, העלילה מסתבכת ומעורבים בה גורמים שונים, כל אחד ומניעיו, בנוסח ספרי בלשים וסרטי בלשים-ארכיאולוגים מסוג אינדיאנה ג'ונס. התיאורים המפורטים של פענוח  "הגוויל", זיהוי המקומות הנזכרים-נרמזים בו, הביקור בהם, החפירות, מעידים על התמצאות בארכיאולוגיה, בהיסטוריה ובכל הקשור בעשייה הממשית הקשורה בהם. וכן, בעבודת תחקיר יסודית ומעמיקה שמאחוריו העלילה הבלשית הסבוכה.  הוא הדין ביחס לארבעה הסטודנטים-הדוקטורנטים המלווים את הפרופסור, ד"ר גדעון לוריא, המסייעים לו כצוות, וכבודדים, כל אחד ומניעיו. הם  יוצרים דינמיקה קבוצתית ומוסיפים למתח של העלילה. ועוד כצפוי, מתנהל רומן בין הפרופסור לבין הילה, אחת הסטודנטיות שלו, שהיא גם עורכת דין, וגם יפה, חכמה ומושכת. יחד הם מפענחים את עשרת הרמזים בכתב-החידה, כדי להגיע אל המקום שבו נטמנו אוצרות המקדש ובראשם החושן.  המחבר, אמנון ז'קונט, ערך במשך שנים מדור חידתי-בלשי ב'הארץ ספרים', שבו חיבר כתב חידה, שהקוראים היו צריכים לזהות בעזרת הסימנים שנתן באיזה ספר מדובר. לא פחות ניכרת בספר זה, היכרות עם "מאחורי הקלעים" של המוסדות האקדמיים בכלל ואוניברסיטת תל-אביב בפרט.

המטרה הדידקטית של הספר באה לידי ביטוי ישיר בשני הנספחים בסיומו: "אז מה בעצם קרה בראש חודש תשרי של שנת 586 לפני הספירה?" – תיאור היסטורי-פוליטי-אקטואלי של הרצח הפוליטי של גדליהו בן אחיקם, המושווה לרצח קנדי ולרצח רבין; וכן מילון "אתרים ומונחים הנזכרים בספר (על-פי סדר האלף-בית)".

אבל, בנוסף לרצון לספר סיפור "היסטורי", להבין את מלאכתם של ההיסטוריונים-הארכיאולוגים, ולהכיר מקומות בירושלים, ולקשור בין העבר להווה, יש לספר, כצפוי, גם מטרה אקטואלית מסויימת יותר. יש בו  ביקורת על האקדמיה, במיוחד, כאמור,  על אוניברסיטת תל-אביב, על התככים שמאחורי הקלעים, שבעזרתם מתקדמים בדרגה, מקבלים מענקי מחקר, עוסקים בהוראה, בהדרכת סטודנטים ובכל אותו עולם אקדמי, אם לא לומר: עולם-תחתון אקדמי. ביקורת זו נעשית בדרך של "הרחקת עדות", בהסוואה של סיפור מתח בלשי. יש בו גם ביקורת על "הדתיים" ועל האמונה בלחשים ובקמיעות.

ב"קריצה" נוספת לנעשה באוניברסיטה, מסתיים הסיפור האישי של פרופ' גדעון לוריא בכך, שהוא חש שמתחרו ניצח אותו והוא הובס וכל משאלתו היא רק שיתנו לו לפרוש "ולקבל פנסיה קטנה" (337). במקום זאת, מתהפך הגלגל. מזכירת הדיקאן מחייכת אליו, מתעניינת בו, והדיקאן יחד עם נציגי משרד ראש הממשלה, מודיעים לו בין השאר, שהגוויל יוצג בבניין מיוחד, כששמו מתנוסס עליו כמי שגילה ופענח אותו, שהוחזר להוראה, ובעיקר שהוא עתיד לקבל את "פרס ישראל להיסטוריה יהודית" (339).

הספר מספק גם מעין "נקמה מתוקה" של אנשי מדעי-הרוח בחברה שדוחקת אותם לפינה, בחברה הרואה במקצועם עיסוק לא-תכליתי, "בטלני" ולא מעשי. והנה, מתגלה, שדווקא הם, "הספונים בספריות", מגיעים לתוצאות תכליתיות: כסף והשפעה פוליטית.

4. דרור בורשטיין: 'אחות שמש' (2013)

א. מסע חיפוש

הספר הוא מסע בלשי של חיפוש לקבלת תשובה על חידת-החיים ולמעשה על חידת-המוות, על המסתורין של החיים ומערכות היחסים בין אנשים ובתוך המשפחה. במסע חיפוש והיזכרות זה, מטושטשים הגבולות בין הווה לעבר, בין חלום למציאות; בין ממשות לזיכרון. לא תמיד ברור מי הוא האומר או החווה או החולם. הספר מזכיר ברוחו את "ספר המעשים" של עגנון.

גיבור הספר, אורי אולמן (56) מחפש תשובה בעיקר אצל אביו עמוס בירושלים (20), על הסיבות להתאבדותה של אחותו הגדולה והאהובה (45) דורית. הבן דורש תשובה מאביו: "אני רוצה עכשיו שתגיד לי, אחת ולתמיד, למה היא  התאבדה. [ – – – ] עכשיו תגיד לי למה. זה הכול. [ – – -]  אני דורש תשובה" (66). במידה מסוימת הוא מחפש תשובה גם אצל אמו ריטה, ודייר המִשנה בביתם, הפרופסור ראובן ברנע. ²² כצפוי, אין בספר תשובה על שאלה זו, וגם לא יכולה להיות בשל "חידת החיים". הדרך היא החשובה והמסע הוא העיקר. תוך כדי חיפוש נחשפת מערכת היחסים שבין האח לאחותו, נזכרים בפיסות חיים "רגעי החסד שמהם מורכבים החיים וגם התפוררותם" (על העטיפה).  עצם החיפוש וההיזכרות בעבר הם החשובים.

ההנחה הייתה, שאם אורי ידע מה היה בעבר, יוכל להבין את ההווה ולקבל תשובה על הסיבות להתאבדותה של אחותו. אבל מסתבר שהזיכרון מתעתע ולכל אדם זיכרונות משלו על אותו מצב (45 – 47). לדובב אנשים על העבר באמצעות זיכרונותיהם זוהי "משימה מופרכת" (46). על "בסיס" זה "אנו בונים את מה שאנו מכנים חיינו, אבל החוסר הוא עצום, ולכן הבניין תמיד רעוע או נוטה על צדו" (47).

אין אפשרות לקבל תשובה על השאלה: מה היה בעבר, ובעזרתה להבין את ההווה, כיוון שעצם תיאור העבר שנוי במחלוקת פרשניו.  כך, למשל, יש שתי גִרסאות שונות, מי היה הראשון שמצא את גופתה של האחות שהתאבדה בתלייה: האם היה זה האב (59), או השכן הפרופסור לספרות  ימי הביניים ראובן ברנע (61). הספר מפזר רמזים עמומים ובלתי מתפענחים עד תומם, לסיבות האפשריות להתאבדות: גילוי עריות (האב)  (16; 66); ²³  אונס (הפרופסור) (60); בדידות, ייאוש מן החיים, אי-הסתגלות, רגישות (האחות). בספר מפוזרים רמזים על גורלה של האחות: "איך הפכה מאישה לבובת תיאטרון" (31); כתבה שירים ש"איש לא הבין" (32); הייתה בדיכאון (32). השיחה בין האח והאחות נסבה על משבר גיל "ארבעים וחמש "על "המפולת"  (33); בצעירותה הייתה מנגנת מבטיחה (34) שפרשה: "היא הפסיקה לנגן. בגלל שהוא הרס לה את הגוף" (64).  ועוד הרבה.

שם הספר "אחות שמש" הוא משפט מתוך יומנה של האחות, המצוטט מתוך שירי החול של משה אבן עזרא (51); שיר שהוא: "שיר חידה" (51). האחות מזדהה עם פירושה של  המרצה לשיר זה (51). ²⁴

הספר מתמקד, כאמור,  במסעי החיפוש וההיזכרות, המסתיימים, ללא תוצאות, ללא תשובות. עצם המאמץ להיזכר בפיסות חיים של קירבה ואושר – הוא החשוב.

ב. תפקידי הארכיאולוגיה בספר

1. לספר מיבנה ארכיאולוגי, שכיוונו: מן ההווה אל העבר. בכך הוא בנוי כמו חפירה ארכיאולוגית, שבה מתחילים בשכבות המוקדמות, מסירים אותן, וחופרים אחורנית אל העתיקות יותר, כדי להבין את תולדות המקום. המהלך הוא: מן המוקדם אל המאוחר. חלקו הראשון של הספר מתאר את המצב בהווה: "שנה אחת אחרֵי", כלומר, לאחר התאבדותה של האחות; והחלק השני חוזר אחורנית, שנה לפני, כדי לנסות להבין מה קרה אצל כל הנפשות הפועלות: האב, האם, האחות, הפרופסור. עם זאת, כאמור, ההבדלים בין שִכבת ההווה לבין שכבות העבר אינם חדים וברורים. זיכרונות העבר ממערכות היחסים בין בני המשפחה, מכל התקופות חודרים לתוך ההווה. וכאמור, לעיתים קרובות מטושטשים ההבדלים בין הזמנים, וגם לא תמיד ברור אם מה שמתואר אכן קרה במציאות, או היה חלום, או התרחש רק בדמיונו של אורי. זיכרונות אלה הם העיקר, ובמיוחד, כאמור, אותם "רגעי חסד" (52 – 53 ועוד)  אינטימיים שבין האח לאחותו, הגדולה ממנו בעשר שנים: "הקשר בין אח ואחות הוא לדעתה הקשר היפה ביותר בעולם, מפני שיש בו את כל הטוב שבקשר בין גבר לאישה בלי כל הרע שנובע מהתקופה וממפחי הנפש" (52).
2. בספר נערכת השוואה מתמדת בין החפירות באדמה לבין החפירות בנפש. ההווה הוא רק "ציפוי דק-דק" לכל מה שנמצא "מִתַּחַת" (13). באמצעות החפירות אפשר "להוציא עצמות"; למצוא "את השלדים המקופלים" (15).  אין זו השוואה מדויקת, מֵכאנית, אלא השוואה שהיא מקור השראה כללי.                                                                                                                   3. כתב חידה. ההשוואה היא גם עם פעילות הבלשית של הארכיאולוג: הבן המתבונן באביזרים בתוך הצריף אינו נוגע "בכלום". "ונזכרתי בבלש ההוא שהיה נכנס לזירה ושואל מיד, תמיד, 'נגעתם במשהו? מה הזזתם, לעזאזל?'" (20). אורי הרוצה לדעת מה קרה חושב כמו בלש: "על שעותיה האחרונות של אחותי לא ידענו דבר, מפני שבמקרה זה האדם האחרון שראה אותה, אם להשתמש במונח מתחום הבילוש, היה היא עצמה, והיא הייתה הקורבן והפושע גם יחד" (31). כמו בספרי חיפוש בלשיים אחרים, גם כאן מככבת המזוודה של דורית, שבעבר היו בה "נעלי 'המגפר'" (21), ובה אולי מסתתרים הסודות, שיובילו לפענוח סוד חייה ומותה. ²⁵
3. ארכיאולוג חובב. האב, שהיה נספח התרבות של ישראל ברומא במשך שלוש שנים (20) הוא גם ארכיאולוג חובב, העורך חפירות ארכיאולוגיות פיראטיות (54); וגר בבית ירושלמי היושב "על תל על תל על תל" (15). "רָשוּת העתיקות רוצה לחפור כאן" ובכל רגע "הם יכולים לבוא ולפנות אותנו, [ – – -] ולהרוס את הבית ולהתחיל לחפור [ – – – ] מהיום למחר" (15). האב הוא גם פסל חובב מייצר פסלי אבן (14); משיש, "ראשים, ביניהם כמה נשים, נשים זהות. ידעתי כמובן מי זו הייתה" (15).
4. ממצאים ארכיאולוגיים כמוטיבים וכסמלים

העבר נוכח בחייו של האב בהווה במיוחד צלמיות הפריון ואבני היד. יש לו אוסף קטן  של עתיקות, ובתוכו בעיקר: "אבני יד, צלמיות וגרזנים" (15).  בדירה של האב נמצא "אוסף של כלים פליאוליתיים", מכיוון "שהבית הזה יושב על תל פריהיסטורי. האדם הקדמון, כאן בחצר". האב חופר ומוצא "אבן יד" בן "חצי מיליון שנה, אולי שבע מאות אלף". "הארץ הזו מלאה פרהיסטוריה, אלפי כלים, עשרות אלפי כלי צור וחלמיש וצלמיות וראשי חץ וכדים ומה לא. [- – – ] אבל אין 'פריהיסטוריה', יש רק היסטוריה, כלומר המציאות והזמן שחלף וכל מה שקרה וקורה" (12 -13). הוא מספר ללא הרף לבנו  "על אבני היד שלו" מדגים לו "את חדוּתם המדהימה" ומספר על "המחרוזות הכלקוליתיות שהיו עונד על צווארו, ועל צלמית פריון שהוא מצא בשדה בוקר והוא, איך להגיד, סוגד לה, מתפלל אליה מדי פעם (16-17). ²⁶ ובעיקר הוא מספר לו ש"אני חותך בבית ירקות עם אבני יד מתקופת האבן, זה מטורף, הירקות נחתכים כאילו לא עבר הזמן, הכול עוד חד. אני לא יוצא מהבית בלי אבן יד בכיס. על כל צרה" (16).

פעולה החפירה שבה משתף האב את בנו מילדותו, מקרבת ביניהם (13), כמו בספרה של גבריאלה אביגור רותם.

6. אבן היד, היא המוטיב החוזר החשוב והבולט ביותר ברומן. חפץ זה מניע את עלילתו, נזכר בו לעיתים קרובות ומלכד אותו ליחידה אחת. אבן היד, כפי שהארכיאולוגים יודעים היטב, הייתה הכלי הנפוץ ביותר בשימוש הארוך ביותר בהיסטוריה. שימשה גם לפשיטת עור ובשר של בעלי חיים שניצודו. ויש גם השערה על תפקידה המיני – "אבן היד הסקסית" – שסיתותה האיכותי, העיד על איכותו של המסתת/ת ומשך מחזרים (ויקיפדיה). "אבן היד" היא מוטיב חוזר חשוב בספר המחשק אותו ליחידה אחת: ( 12; 13; 15; 16; 17; 19; 26 ועוד הרבה מאד). היא מחברת בין העבר להווה. תכונותיה, מייצגות את ההתרחשות בספר, ובמיוחד: חדוּתהּ, והאפשרות לחתוך בה ירקות. כך, למשל, מתחת לאבן יד מניח האב את המפתח של הבית; האב מחזיק אבן יד בכיסו גם כשהוא הולך להתפלל בבית הכנסת (27); ברגע של אינטימיות בכנרת בין האח והאחות, כשהוא בן 15 והיא בת 25 (48); היא מוציאה מתיקה אבן יד: "זו אבן יד. כלי של האדם הקדמון. אבא מביא לי אותן. הוא אומר שזאת בת מאתיים וחמישים אלף שנה לפחות. תרגיש כמה זה חד עדיין. אפשר ממש לקחת דם" (53).  על אחד הכרכים של חיים שירמן "הייתה מונחת אבן יד. האבן הטביעה את צורתה בשמיכת האבק, אך היא עצמה הייתה נקייה וכמעט לא מאובקת והיא כיסתה בדיוק את המילים 'כתר מלכות' שעל הכריכה הקדמית" (55; 57). ²⁷ האב נמנע מלתת תשובות לבנו. הבן, מאשים אותו שהוא "בורח" "כבר ארבעים שנה" ויש לו שתי שיטות: "האחת  – להיעלם"; "והשיטה השנייה היא לשַדֵר. כן. להציף בדיבורים" (65). ועוד הוא מטיח בו: "ומה זה כל האבנים האלה שאתה צובר?" (65).

ו. מסקנות

זהו, כאמור, מחקר ראשוני, אם לא לומר סקירה ראשונית של הנושא בספרות העברית. כעת דרוש מחקר המשך יסודי, שיאתר את יצירות הספרות העברית לדורותיה, שבהם מככבים ארכיאולוגיה וארכיאולוגים; ינסח את התפקידים שלהם בכל יצירה; ויעמוד על המאפיינים המשותפים של הנושא, בד בבד עם ייחודה של כל יצירה. יש לקוות, שמחקר המשך זה, לכשייערך, יחזק את מרבית המאפיינים שהוצגו  כאן, ויבסס אותן על מדגם יצירות רחב הרבה יותר. הנושא טרם מוצה בספרות העברית. הסופרים טרם גילו את האפשרויות הספרותיות הרבות הגלומות בו והחוקרים – בעקבותיהם. אני מקווה, גם בעקבות מחקר ראשוני זה, שתרבינה יצירות ספרות שישוקעו בתוכן ארכיאולוגיה וארכיאולוגים, ויביאו חוקרים להעמקות  נוספות ומקוריות במשמעותן.

*תמצית המאמר הושמעה לראשונה כהרצאה, במסגרת יום העיון השנתי של המכון לארכיאולוגיה ע"ש יוחנן אהרוני באוניברסיטת תל אביב, ב' בשבט תשע"ה (22.1.2015).

** פורסם בקיצורים ב'האומה. במה למחשבה לאומית, לתיעוד ולספרות', בעריכת יוסי אחימאיר, גיליון מס' 198, קיץ תשע"ה – מאי 2015, עמ' 89 – 100

חפירות הנפש: ארכיאולוגיה וארכיאולוגים בספרות העברית

הערות

1. 'ילקוט הכזבים', שמעו ורשמו: דן בן אמוץ וחיים חפר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשט"ז/1957, 78-79. הכותרות בכתב רש"י.
2. ראו רשימה חלקית בנספח. בספרו של יובל שמעוני, בן שני הכרכים (969 עמודים) 'קו המלח', עם עובד תשע"ד/2014, האחרון שהופיע עד עתה, מתרחשת בהודו, הונאה ארכיאולוגית ענקית, כנקמה על גזילת אישה מבעלה.
3. ההגדרות של המטפורה במילונים לתורת הספרות הן רבות, ואין אפשרות לעסוק בהן כאן.
4. יש לשער שהספרות הקדימה את פרויד בקישור זה שבין הארכיאולוגיה והנפש, אבל פרויד הוא זה שביסס וניסח אותו ואחריו כל ההשוואות מסוג זה בספרות קשורות בו.
5. מצוטט לפי אתר האינטרנט: "תגליות – פרויד וארכיאולוגיה". בנושא זה נכתב הרבה מאד, לרבות הסברים ביוגרפיים ותקופתיים על פשר משיכתו של פרויד לארכיאולוגיה. במסגרת זו, אין אפשרות להרחיב. כל מי שביקר בבית של פרויד באנגליה, התרשם מהאוסף הארכיאולוגי הגדול המצוי בו.
6. יש לקוות, שמחקר המבוסס על מדגם גדול יותר, יאשש מאפיינים אלה.
7. ספרו של ד"ר בריאן מ' פאגן: 'ארכיאולוגיה כהרפתקה', 1985; עברית: 1990.
8. עיתונות הילדים 'דבר לילדים' ו'הארץ שלנו', תארה בשילוב של ציורים וכיתוב, מעין קומיקס מוקדם, שכלל גם ארכיאולוגים וארכיאולוגיה. אלה סיפורים על גבול הפנטסיה, במתכונת של סיפורי קומיקס. כגון: "גידי וגזר", של יעקב אשמן ב'הארץ שלנו' (1954); וב'דבר לילדים', סידרת סיפורי "סרדין וטוקיו" שנכתבו בידי "חזיז" (1954); על הרפתקאותיהם של זוג נערים ברחבי העולם במהלכן גילו הנערים בין השאר, את הערים סדור ועמורה, שבטים אבודים של בני ישראל וערים אבודות מתקופת התנ"ך. וכן שם, "עוזי ויזה בעיר הנחש" מאת "עודד" (1959), שתיאר את הרפתקאותיהם של זוג ילדים וטייס בעיר נבטית אבודה בנגב, שם הם כמעט מועלים לקרבן לאל העיר (אלי אשד). תודה לבני עמרי גוברין על הערותיו אלה.
9. דמות זו, של שילוב גיבור מדעי בדיוני, נוצרה בידי ג'ורג' לוקאס הבמאי, יחד עם סטיבן שפילברג: שילוב של מרצה באוניברסיטה, על ארכיאולוגיה והרפתקן נועז. דמות זו נוצרה בהשראתם של ארכיאולוגים בלתי שגרתיים מסוימים, שיש ויכוח על זהותם במציאות. גילם אותה השחקן האריסון פורד. סימני ההיכר החיצוניים שלו: כובע חום רחב שוליים, שוט, ופחד מנחשים. הראשון בסרטים היה "שודדי התיבה האבודה" (1981) ועד 1993. לאחר ההצלחה של האב, המשיך "בנו" את פועלו בדמותו של אינדיאנה ג'ונס הצעיר, בסידרת סרטי טלוויזיה ששודרו בשנים 1991 – 1993. בין משימותיו: החיפוש אחר ארון הברית המקראי, והוא פועל בארצות רבות: הודו, מצרים, אוסטרליה ובארצות אירופה. הוא גם נפגש עם דמויות היסטוריות מפורסמות. המטרה: ללמד פרקים מן ההיסטוריה, באופן בלתי שגרתי, מעניין, מותח, שיתאים לקהל הרחב. (ויקיפדיה, אלי אשד). נושא זה וקודמו ראויים למחקר מיוחד.
10. תורת הספרות תמיד הולכת אחרי יצירות הספרות ובעקבותיהן ולא להיפך.
11. יעל ישראל, 'תרבות, מעריב', 6.9.2002.
12. גרשון שקד: "שבחי החמסין", 'ידיעות אחרונות', 10.8.2001.
13. רות אלמוג: "מפגן כוח", 'הארץ', 10.8.2001.
14. פיקסיס: פנכת דמויית קופסה, מתקופת ההתנחלות, שנמצאה בתוך מתקן מנחה מצפון למזרח בהר עיבל. פיקסיס – מיכל בצורה עגולה (מעין אגרטל), עם מכסה נפרד. פיקסיס: סוג של קופסה. בספר: בתוך הפיקסיס שמים את האפר של דווידי. הוא נודד לפראג וחוזר לישראל, ומפוזר בקיסריה.  קולומבריום: מתקנים חצובים בסלע מהתקופה העתיקה ובהם גומחות רבות חצובות בקיר זו לצד זו וזו מעל זו. בתרבות הרומית שמשו לקבורת אפר משריפת המתים ולפולחן. בארץ ישראל, שימשו כנראה לגידול יונים למאכל, לקורבן או לשליחת דברי דואר. המילה קשורה מילולית לשובך יונים. קולומבריום נמצאו בבית גוברין ובחבל לכיש. במחנה טרזין הופעלה מאוקטובר 1942 משרפת (קרמטוריום) שבה נשרפו כל המתים בפקודת הגרמנים אפרם הושם בקופסאות נייר קטנות שאוכסנו במקום אכסון מיוחד שנקרא קולומבריום. עליהן

הודבקו תוויות עם השם ומספר הזיהוי של הנפטר, לפני שנשלחו לאִכסון בכוכי הקבר: קולומבריום. מקור: עדותו של הרב ד"ר ריכרד פדר, תרגם: אפרים שן. אינטרנט: חיי הדת בגטו; חיים דתיים בטרזין.

15. בספר מערכות הקבלות נוספות המחזקות את העלילה המרכזית, שלא יידונו כאן. כגון: מערכות היחסים הלא תקינים בין הוריה של אֵלה (64 ; 135; 166; 204; ועוד) והוריו של עודד (220-219 ועוד).
16. יגאל שוורץ: "על העטיפה".
17. ראיון עם הסופרת צרויה שלו על ספרה 'תרה' באינטרנט.
18. עוד בנושא זה ראו בהמשך.
19. ניצה בן דב, במאמרה על 'תרה', בתוך: Hebrew Studies  2014, מזכירה את ההשוואה עם ספרו של וילהלם ינסן: 'גרדיווה: מעשה דמיון בפומפיי' (1903). פירוש השם: "הפוסעת ניכחה". ב'גרדיווה', מתאהב הגיבור, ארכיאולוג צעיר, בתמונת תבליט שהוא מוצא בבית מסחר עתיקות ברומא, ובשלב הבא הוא פוגש אשה בשר ודם הדומה לה. פרויד, כתב מאמר על יצירה זו. אתר "האייל הקורא" באינטרנט: "בחדר העבודה של זיגמונד פרויד – חלק ד': גרדיווה". גם סיפורו של אהרן מגד: "נדבה" נכתב בהשראת מוטיב דומה, סיפור, שלימים לא כלל אותו בכתביו. ראו בספרי: 'חסד החיים – אהרן מגד. דיוקנו של הסופר כבן הארץ', כרמל, 2011.
20. הוויכוח בין הארכיאולוגים בכל הקשור ל"יציאת מצרים", המחקר של אלה, הקושר מאורע זה לרעש האדמה באי תרה-סנטוריני (280), וההקבלה עם פרשת נישואיה, הוא בעיני חלש ומלאכותי. "יציאת מצרים" היא אחד המוטיבים החוזרים בספר.
21. הערה פוגענית זו חוזרת במילים שונות גם בעמוד 150.
22. בספר דמויות נוספות, כגון הסב שרגא, עושה הכובעים; האסטרונאוט, שלא יידונו בהקשר זה.
23. אומר האב לבנו בפגישה ביניהם אחרי: "חשבתי שאני חייב לשמור לי על הגוף בשביל הבת שלי, הרי אולי גם היא תהיה צריכה… אולי יהיה לה נכדים פעם… וגם קניתי כמה מזרונים בהנחה… " (66). בספר מפוזרים רמזים נוספים מסוג זה.
24. כאמור, אין אפשרות כאן להרחיב בנושא חשוב זה, יחד עם מקומה של הספרות העברית העתיקה והחדשה כמוטיב חוזר בספר.
25. בהקשר זה, לא יוזכרו הופעותיה ותפקידיה של המזוודה. מוטיב נוסף בספר הוא "הצפרים" החיות, המתות ואלה שבשיר, המהדהדות לאורך כל הספר בהקשרים רבים. יש בספר גם ביקורת על האוניברסיטה ועל החוג לספרות (36; 40 – 43), כמו בספרו של אמנון ז'קונט, ומוטיבים נוספים, שלא יידונו בהקשר זה.
26. אולי רמז לאותו גילוי עריות הנרמז במעומעם בספר.
27. כאמור, הקשרים החשובים והמורכבים בין שירת ימי הביניים ומשורריה הגדולים, לבין עלילת הספר וגיבוריה, לא נזכרו כאן.

נספח:

רשימת יצירות שיש להם קשר לארכיאולוגיה , בסדר כרונולוגי (מבחר)

*כוכבית מסמנת יצירות שנדונו במאמר זה.

אחד-העם: "משה". לראשונה: 'השילוח', שבט תרס"ד /1904

שולמית לפיד: 'כחרס הנשבר', הוצאת כתר, 1984

א.ב. יהושע: 'מר מאני' (הפרק על כרתים), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1990

חגי דגן: 'רשומות מאי הנשים', הוצאת חרגול/ מודן 1999

* גבריאלה אביגור-רותם: 'חמסין וצפרים משוגעות', הוצאת קשת 2001; הוצאת זמורה, 2008

אהרן מגד: 'ירחי הדבש של פרופסור לונץ', הוצאת זמורה-ביתן, 2005

* צרויה שלו: 'תרה', הוצאת קשת  2005

יוסי יזרעאלי: 'המשורר השביעי', הוצאת כתר, 2008

* אמנון ז'קונט: 'חידת מותי', הוצאת כתר, 2009

אהרן מגד: 'עשרת הימים הנוראים', הוצאת חרגול ועם עובד, 2010

* דרור בורשטיין: 'אחות שמש', הוצאת כתר, 2013

מיכל גוברין: 'אהבה על החוף', הקיבוץ המאוחד, 2013

יובל שמעוני: 'קו המלח', עם עובד, 2014

תוזכר כאן יצירה שירית אחת בלבד שהוקדשה לנושא:

צביקה שטרנפלד: 'תֵּל-כַּזָּאבּ' [פואמה] 2015

וראו גם

אלי אשד על אינדיאנה ג'ונס 

הופיע במוסף מיוחד על קומיקס  יהודי ב"שבת-מקור ראשון "תחת  הכותר "צבא בין כוכבים "

חיל החלל של צה"ל

מאת אלי אשד

מדיום  הסיפור המצויר  "העלילון" בעברית  או הקומיקס הולך ותופס תאוצה בשנים האחרונות. ,אלו אינם רק סיפורים לילדים על גיבורי הרפתקאות  וגיבורי על כפי  שהיה מקובל עד השנים האחרונות גם משום שגיבורי העל האלו בנוסח "סופרמן בטמאן וונדר וומן ,ספיידר מאן והאקסמאן השתלטו על המסך הגדול והמסך הקטן  והתרבות הפופולארית הכללית ודווקא מקור מחצבתם הקומיקס שוב אינו מדיום מרכזי עבורם.  .אלא המדובר גם בסיפורים למבוגרים שהיום הם חלק גדול מקוראי הקומיקס.

אולי במפתיע  חלק חשוב  שרק הולך וגודל מקהל קוראי העלילונים  הישראל נמצא היום  בקהילה הדתית  הלאומית והחרדית. שם העלילונים מתפרסמים   בצורת אלבומים מפוארים לילדים ויותר ויותר גם לנוער ( מפוארים הרבה יותר ממה שמוצע כיום לקהל החילוני,ומהם בטכנולוגיות שכמעט אינן קיימות בשוק החילוני כמו קומיקס בתלת מימד  )  הופכים למקובלים מאוד אצלהם ונמצאים באופן קבוע ברשימת רבי המכר של ההוצאות החרדיות .

כתוצאה:אם תכנסו  לחנות ספרים בערים החרדיות בבני ברק או בירושלים או בבית שמש תמיד תמצאו לפחות  ארון מיוחד אחד  שמוקדש לאלבומי וספרי קומיקס מסוגים שונים . ואלו מתגוונים יותר ויותר ככל שחולפות השנים

דוגמה לכך היא חוברת  קומיקס בשם "ספינת החלל לביא"  שכתב וצייר חגי גילר  שפורסמה בהוצאה עצמית של האמן "חגילר קומיקס "שהחלה את חייה בדף פייסבוק בהמשכים וכנסה בידי המחבר לחוברת 01-"משמר הגבול האחרון "  .וחוברת שנייה תצא בקרוב.

הסיפור הוא מדע בדיוני חללי –סטירי ז'אנר נדיר עד מאוד בקומיקס העברי המקורי וגילר ניראה יוצר היחיד בז'אנר עד כה.

גילר ברזומה שלו היה ידוע בעיקר מקומיקס כמו פוליטי לגילר ברזומה יש פרודיה על פוליטיקה הישראלית דוגי ליברצם שהוא מעין שילוב ביזארי  של נתניהו ובעיקר ליברמן בדרך להגיע לראשות הממשלה של ישראל .סידרת סיפורים שיצאו תחילה באינטרנט ולאחר מכן כחוברות מודפסות של ממש ומתארים מעין היסטוריה חלופית של ישראל.

נראה שגילר  החליט לעזוב את הפוליטיקה למען צה"ל בהיסטוריה חלופית אחרת.

הסיפור המתרחש בהווה הוא על ספינת חלל ישראלית הנשלחת בידי צה"ל וביתר דיוק בידי מפקד חיל האוויר באישור הרמטכ"ל לחלל..

למה בעצם  צה"ל החליט שיש צורך בספינת חלל צהלית שתנדוד ברחבי המערכת השמש?  לא ברור .  מהעלילה ברור שלצה"ל יש כסף אז הוא מוציא אותו על בניית ספינת חלל.

הפרוייקט המדהים   הוא צהלי לחלוטין  הפוליטיקאים שמחוץ לצה"ל אינם מעורבים בו כלל ואולי אף אינם מודעים ,במה שנראה שוב כסטירה יבשה על בורותו של הדרג הפוליטי לגבי הנעשה בצה"ל.ומכאן חלק גדול מהסיפור ראשון עוסק בבחירת האנשים המתאימים בצה"ל לאייש ספינת חלל כזאת  למרות שאף לא אחד מהם נראה כמתאים במיוחד לתפקידו /ה

לכאורה זה יכול היה להיות סיפור בסגנון "מסע בין כוכבים " על הרפתקאות עם גזעים שוחרי  מלחמה ואחרי הכל זהו  סיפור על חללית של צה"ל בעולם חלופי שבו לצה"ל היו משאבים בשנת 1998 ( עודף תקציבי של13מיליארד ₪ הפלא ופלא ) לבנות ולשלוח ספינת חלל שאותה מאיישים קציני וקצינות צה"ל וגם כמה רובוטים צהליים  שמתגלים במהלך הסיפור כדמויות האנושיות האמיצות והחביבות ביותר על הקורא ( הזה לפחות ). .

הכותב –מאייר  חגי  גילר החליט לוותר  על כל הרצינות התהומית של "סטאר טראק " ולהפוך  את הסיפור לסטירה על הבירוקרטיה הצהלית שעומדת בניגוד מוחלט לסיפורי סטאר טראק ששם הקפטין בשטח אחראי על הכל .

.ההומור היבש  של גילר מתאר את קציני וקצינות הספינה "לביא " כאובססיביים לבירוקרטיה צהלית ועסוקים יותר ב"מה יחשבו עליהם שם בבית" ובאיומים הבלתי פוסקים של האשמות בהטרדה מינית מאשר לגבי מה שעליהם לעשות הרחק בחלל.

הספר מלא וגדוש בסצינות שמתארות פעולות צהליות שגרתיות המתקיימות על ספינת החלל אי שם או שמתקיימות כאן בכדור הארץ  בתגובה לפעילויות הבהחלט לא שגרתיות של הספינה המתמודד לאחר כמה שנים של סיורים חסרי מעש בחלל (אם כי הכל מצפים לכ"כוכב המוות " של אירגון דאע"ש " שיצוץ מתי שהוא בחלל ).

הם נתקלים במסעם בגזע של חמוסים אינטליגנטיים סוחרים עקשנים שמתגלים כאיום אבל מובסים די בקלות בידי הרובוט הצבאי של הספינה שלוקח את הפעולה לידיו כאשר מתבררת לו חוסר היעילות של אנשי הצוות שעסוקים בקונפליקטים בינם לבין עצמם במקום המאבק באויב. המאיים על כדור הארץ.

הסיפורים הבאים בכרך  עוסקים במאבקם של אנשי הספינה באויב מפחיד אף יותר מהחייזרים ,בעיתונאי עקשן החושש למקום עבודתו ולכן מכין על הספינה תחקיר מסמר שערות. והסיפור השלישי הוא סיפור אהבה בין הרובוט הצה"לי ומחשב(ת) הספינה שלו מסייעים אנשי הצוות הצבאי שמתגלים במפתיע  כפתוחים ביותר לגבי אפשרויות קשר רומנטי בין יצורים מכניים שונים  .שמראים שוב שהרובוטים בסיפורים הם הדמויות המעניינות ביותר

כאמן ציוריו נראים פשוטים ולא מורכבים והאבל הסיפורים שלו מתוחכמים למדי ומראים על תחכום גובר והולך ככל שהיוצר לומד עוד ועוד את מלאכתו בפייסבוק ומחוצה לו.

הסיפורים האלו שלו על ספינת החלל לביא מראים על חוסר יכולת וכנראה גם חוסר רצון מוחלט יצור סיפורי הרפתקאות של מממש ,לעומת זאת הוא מראה כישרון סטירי מסויים במיוחד בתיאור קונפליקטים ביארוקרטיים .

סך הכל יש כאן כישרון מתפתח שמעניין יהיה לצפות בצמיחתו .יש   לקוות שבחוברות הבאות גילר יצליח ליצור לפנינו תמונה משכנעת באמת של יחידות צה"ל  בעתיד ואולי אף בקונפליקטים שיעוררו את עניינו האמיתי של הקורא מעבר לסטירה הבירוקרטית –הצבאית הפושרת לחלוטין של הכרך הראשון בסדרה. חבל מאוד שבכל העלילה הדמות היחידה שמעוררת  באמת את עניין הקוראים ,היא של רובוט ולא של אחד הלוחמים של צה"ל או הביורוקרטים שלו.

ראו גם

ההרפתקאות המתמשכות של ספינת החלל "לביא" בפייסבוק 

קומיקסאי פוליטי -שיחה עם חגי גילר 

דוגי ליברצם בבחירות 2013 " מגזין "יקום תרבות " ינואר 2013

  חגילר בפייסבוק 

הופיע בגרסה שונה באתר האגודה  הישראלית למדע בדיוני 

"הכל הבל! הכל סרק! הרי זו שחצנות הסרק של הרציונליזם לתקוף את הנביא את המיסטיקאי את האל. כפירתנו בעיקר היא שהוליכתנו לגדולות, היא שתקיים אותנו, היא שהאלים מעריצים אותנו בחשאי עליה. כל שמותיו הקדושים באמת של האלוהים הם ניאוץ וכפירה בעיקר!" ("ורד לקהלת" מאת רוג'ר זילאזני, בתרגום עמנואל לוטם, מתוך "מבחר הסיפורת הבדיונית: חלק ב"', הוצאת עם עובד 1981)בימים אלו יצאה לאור בהוצאה עם עובד מהדורה חדשה בשני כרכים " של עשרת ספרי סדרת "אמבר" המפורסמת והקלאסית של רוג'ר זילאזני .וזאת הזדמנות טובה להיזכר בסופר הפנטסיה והמדע הבדיוני הזה שהיה אחד המתורגמים ביותר לשפה העברית.תורגמו למעלה מ-30 ספרים שלו לעברית מה שעושה אותו לאחד מסופרי המד"ב והפנטסיה המתורגמים ביותר  לעברית אי פעם.במשך כמה שנים בעקבות הצלחת הסדרה המקורית של ספרי "אמבר" הוא הפך ל"סופר בית" של ממש בהוצאת עם עובד, שם הופיעו למעלה מעשרים מספריו. . גם הוצאות זמורה ביתן, מודן, כתר ואופוס  וינשוף ומובי דיק לא טמנו ידן בצלחת. קשה להסביר מה עשה את זילאזני כה פופולארי בקרב קוראי העברית ,בתקופה מסויימת לפחות (דומה כי בארצות אחרות אין לו ממדי הצלחה כאלה ביחס לסופרים אחרים), אך הצלחתו היתה כה גדולה עד כי כמה וכמה ספרים שאותם כתב ביחד עם אנשים אחרים  עם רוברט שקלי ועם אחרים תורגמו גם הם – כנראה אך רק משום ששמו הופיע כאחד המחברים.מי הוא רוג'ר זילאזני? רוג'ר זילאזני הוא אחד מסופרי המד"ב עטורי הפרסים ביותר. סיפורו "דלתות פיו עששות פניו" (1965, תורגם לעברית בידי שירה תמיר-אלקיים בחוברת פנטסיה 2000 מספר 34), על מסע ימי בכוכב הלכת ונוס, זכה בפרס הנבולה כסיפור הטוב ביותר של 1965. ספרו בן אלמוות  מאנגלית – רז גרינברג  ינשוף, 2008.(  זכה בפרס הוגו כספר המד"ב הטוב של השנה ב-‏1966 ביחד עם לא פחות מ-חולית" של פראנק הרברט – "אדון החלומות" (1966, תורגם בידי שפי פז בהוצאת זמורה ביתן ב-‏1987) זכה בפרס הנבולה. "אדון האור" (1967, ) זכה בהוגו ב-‏1968. סיפור קצר בשם "Home is the Hangman" זכה בהוגו ובנבולה בשנים 1975 ו-‏1976, והופיע מאז כחלק מהספר "שמי יהיה לרבבה", על עלילות בלש בעולם עתידני ממוחשב הנראה יותר ויותר כמו עולם האינטרנט שלנו (1976, תורגם בידי דורית לנדס בהוצאת עם עובד ב-‏1983.) הספר, אגב, כמעט הופיע בעברית פעמיים, שכן הוא תורגם במקביל עבור הוצאת זמורה ביתן מודן, אך הוצאתו בוטלה כאשר התברר על התרגום "המתחרה" של עם עובד מאז זכו עוד כמה סיפורים קצרים שלו בפרס ההוגו: "Unicorn Variation" ב-‏1982, "Twenty-Four Views of Mount Fuji by Hokusay" ב-‏1986 ו-"Permafrost" ב-‏1987.   בנוסף על כך, לפחות ספר אחד שלו – "נתיב התופת" (1969, תורגם בידי צבי שלומי ב-‏1979 בהוצאת כתר) – הוסרט. הספר תיאר מסע מלא סכנות בעולם שלאחר חורבן גרעיני, השורץ מפלצות ומוטנטים. למרות חביבותו של הספר, הרי שהסרט שהופק על-פיו הוא מתחרה נכבד לתואר "סרט המד"ב האיום ביותר של כל הזמנים", ולמותר לציין כי כמעט כלום לא נשאר בו מן המקור. נתיב התופת" הוא אחד מספריו הידועים של זילאזני ואחד הפחות טיפוסיים. זהו סיפורו של אופנוען לא סוציאלי שיוצא למסע ארוך ובלתי אפשרי לאורך אמריקה שלאחר חורבן גרעיני השורצת מפלצות ומוטנטים בניסיון נואש להביא תרופות לעיר שסובלת ממגיפה קשה. הספר הזה שימש ככל הנראה גם כמקור השראה לסדרת הקומיקס הבריטית המפורסמת "השופט דרד " שמתרחשת במקום שמזכיר מאוד את המקום והסיטואציה של "נתיב התופת" . סדרה זאת החלה אגב וכנראה לא במקרה ב-‏1977 שהיא גם שנת ההפקה של הגרסה הקולנועית של "נתיב התופת" שהיא הגרסה הקולנועית היחידה של ספר של זילאזני עד היום.לרוע המזל זהו סרט גרוע. הקומיקס של "השופט דראד" בניגוד לסרט עולה מכל בחינה בשיאו, על ספרו של זילאזני כולל בסיפור THE CURSED EARTH מ-‏1978 שהוא חיקוי ברור מאוד של קו העלילה של ספרו של זילאזני ועוסק במסעו של הגיבור השופט דראד, ביחד עם אופנוען "מלאך גיהנום" ברכב מיוחד לאורך השממות הרדיואקטיביות של ארה"ב שלאחר שואה גרעינית ותוך מאבק בלתי פוסק במוטאנטים ומפלצות כדי להעביר תרופה לעיר אחרת ביבשת… עוד ספרים שכדאי להזכיר הם :   "הסתלכרנות", אותו כתב עם פרד זאבאהאגן (1982, תורגם בהוצאת עם עובד ב-‏1985 בידי מיכאל ושלי תמרי), על אדם המגלה כי יש לו כוחות על; ' עוד אחד מספריו שתורגמו, בשם ''ציוני דרך" (1979, תורגם לעברית בידי לנדס ב-‏1982 בהוצאת עם עובד), מתאר את מסעותיו של אדם בעולמות מקבילים שונים שבהם ההיסטוריה התחוללה בצורה שונה מאשר בעולמנו. אפשר להזכיר גם את מפתחים בחול ( תירגמה מאנגלית דורית לנדס עם עובד 2003) שעוסק בחיפושים עקשניים אחרי חפץ בעל חשיבות עצומה לחייזרים. נזכיר גם כמה   ספרי פנטסיה טהורים : הארץ המשתנה /רוג’ר זילאזני [מאנגלית – עומר נבו ; עריכת תרגום – איתמר פארן תל אביב] : אודיסאה, 2008. ]. דילוויש הארור / ; [מאנגלית: איתמר פארן : אודיסיאה, [תשס"ח] 2008. ]. 'דונרג'ק'' עם ג'ין לינדסקולד (שיצא בהוצאת עם עובד ב-‏1999 בתרגום דורית לנדס), על עולם של מציאות וירטואלית; ''שר השדים" – ספר פנטסיה שיצא בשנת 2000 בהוצאת עם עובד בתרגום דורית לנדס. שני ספרים אחרונים אלה פורסמו לאחר מותו של זילאזני. בכלל באופן כללי נראה כי ספריו המעניינים ביותר של זילאזני הם אלה העוסקים, בדרך זו או אחרת, בדת, במיתוסים ובאלים. מיתוסים ואלים בסיפוריו של זילאזני יש עניין עמוק במיתוסים שונים ובהשפעתם על אנשים שהנם, בו זמנית, אנושיים ועם זאת חלק בלתי נפרד מאותם מיתוסים. נראה כי היתה לו אובססיה לנושא. בסיפוריו הגיבורים הם אנשים כמוני וכמוך, שאוהבים לשתות בירה, לקרוא בעיתוני ספורט ולפלרטט עם נשים, ואשר, לגמרי במקרה, יש להם גם את היכולת לברוא ולהרוס עולמות שלמים. זילזאני כתב, בהקדמה לספר "יקום פרטי" של סופר שהשפיע עליו אולי יותר מכל אחד אחר, פיליפ חוזה פארמר: "אני מוקסם מן התפיסה של אלמוות פיסי ומן הפגעים וההנאות הנובעים מכך". עוד נושא שהעסיק את זילאזני (שוב, אולי, בהשראתו של פארמר) הוא כיצד מתמודדים מיתוסים שונים זה עם זה ויוצרים, בתהליך, שילובים חדשים ומרתקים. עיסוקו בנושא החל להתבלט בסיפור הקצר "ורד לקהלת" ( תורגם  בידי  עמנואל לוטם,'מבחר הסיפורת הבדיונית: חלק ב"', הוצאת עם עובד 1981) – סיפור אהבה טראגית בכוכב הלכת הקדום מאדים, הנחשב לאחד מהסיפורים הקצרים הטובים ביותר אי פעם בז'אנר. בסיפור זה לקח זילאזני את ה"מיתוס" של מאדים בספרות המד"ב, כפי שתואר בידי הסופרים אדגר רייס בוראוז, לי ברקט ובמיוחד רי ברדבורי ב"רשימות מן המאדים" שלו – מיתוס של מאדים כעולם גווע, בעל תרבות עתיקה ומקסימה, המתמודד עם פלישת בני כדור הארץ. הגיבור הוא משורר מכדור הארץ שהוא, כמסתבר, האיש שנועד לגאול את אנשי המאדים ולהחיות את תרבותם השוקעת. זאת הוא עושה על ידי ציטוטים מספר קדום של כדור הארץ, ספר קהלת התנ"כי, המראה לאנשי המאדים כי יש צורך בגאווה ובשחצנות כסיבה לקיום. כך מחייה מיתוס אחד את האחר. זילאזני החל מאז להשתמש במיתולוגיות קיימות כבסיס לספריו באופן בו לא נעשה שימוש לפניו. הוא החל "לייבא" מיתולוגיות שלמות לכל אחד מספריו, אך תמיד עם שוני או הבדל מסוים. ספריו הידועים ביותר הם אלה המבוססים על דתות ומיתולוגיות אמיתיות – היוונית , ההודית, המצרית הקדומה ואחרות. אדון האור ספרו המפורסם והטוב ביותר של זילאזני, הנחשב לאחת מיצירות המד"ב הקלאסיות של כל הזמנים, הוא ''אדון האור" תורגם לעברית בידי נורית רונאל בהוצאת עם עובד ב-‏1978)  המבוסס על המיתולוגיה ההינדית והבודהיסטית. הסיפור, המתחיל, לכאורה, כסיפור פנטסיה רגיל על אלי המיתולוגיה ההודית (מהסוג הנפוץ מאד בקולנוע, בטלוויזיה ובקומיקס ההודיים), מתגלה בהמשך כמשהו שונה לחלוטין. האלים, כמסתבר, אינם כאלה כלל, אלא אנשים בעלי טכנולוגיה גבוהה מאד המספקת להם את כוחותיהם ה"אלוהיים". בהדרגה מגלה הקורא כי לא מדובר בהודו הקדומה אלא בכוכב לכת זר ובמתיישבים בו, שהפכו את עצמם להתגלמויות של האלים ההינדים (עם החלפת זהויות מדי פעם, כמו במיתולוגיה המקורית – כך הופכת אשה להיות ראש האלים, ברהמה, וכדומה). אותם "אלים" שולטים בצאצאיהם שלהם ומקפידים שלא להעניק להם את טכנולוגיות העל. לבסוף מופיע הבודהא, תוצר של דת ומיתולוגיה אחרת מכדור הארץ אשר, כמו בבודהיזם המקורי, יוצא להאבק ב"אלים" אלה למען שחרור בני האדם המשועבדים להם. זילאזני מתאר בספר זה גיבור אנושי לחלוטין והמודע למעשה הכזב שהוא מבצע בחקותו את דמות הבודהא, אשר בסופו של דבר, במסגרת התפקיד, הופך לבודהא האמיתי כתוצאה מאמונת מעריציו. מיתוס מסוג חדש השתלט מציאות הכוכב. פוסטר של סצינה מ"האדון האור" מאת אמן הקומיקס ג'ק קירבי  ספר זה הוא שיא יצירתו של זילאזני. הוא זכה להצלחה כה גדולה עד כי היו יוזמות ליצור ממנו סרט מצוייר ואף "פארק נושא" מאוייר בידי צייר הקומיקס הידוע ג'ק קירבי (הידוע גם באובססיה שלו לרעיון האלים האנושיים). למרבה הצער הדבר לא יצא אל הפועל. זילאזני מעולם לא הצליח לחזור לשיא של "אדון האור". אלים אחרים כמעט מיד כתב זילאזני ספר נוסף באותו סגנון, המבוסס, הפעם, על המיתולוגיה המצרית: "יצירי אור וחושך" (1969, תורגם לעברית בידי דורית לנדס בהוצאת עם עובד ב-‏1988), בו הגיבורים הם כביכול אלי המיתולוגיה המצרית הקדומה. גם כאן הם, למעשה, בני אדם המשתמשים בטכנולוגיות עליונות, בדומה לסדרת הטלוויזה בת ימינו "סטאר גייט". האווירה בספר היא אף "פנטסטית" יותר מאשר בקודמו, אם כי גם כאן ניתן בסופו של דבר הסבר "מדעי" למתרחש, לאלים ולכוחותיהם. אבל זה כבר לא היה זה. נראה כי זילאזני הבין כי מיצה את עצמו בשימוש במיתולוגיות קיימות. עם זאת, הוא המשיך להשתמש בהצלחה ברעיון של בני אדם כאלים. "אל" כזה הוא גיבור הספר "אדון החלומות" – אדם בעל הכח הכמו-אלוהי לחדור לחלומותיהם של בני האדם ולעצבם כרצונו. אלא שמסתבר כי אחת החולמות חזקה לפחות כמוהו, והוא מוצא את עצמו בעולמות הלקוחים ממיתולוגיות שונות – הארתוריאנית והסקנדינבית, בניסיון לרפא אותה ולהתגבר על חולשותיו שלו. ה"אל", כמסתבר, הוא אדם אחוז פחדים, תשוקות ושנאות – לא פחות, אולי אף יותר ממטופליו. "אל" נוסף שכזה הוא גיבור הספרים "אי המתים" (1969, תורגם לעברית בידי דורית  לנדס בהוצאת עם עובד, 1989) ו"למות באיטלבר" (1973, תורגם לעברית בידי תמר איזנברכג בהוצאת מועדון קוראי מעריב, 1973), אדם נעים ונחמד שמקצועו הוא במקרה לא פחות מיצירת עולמות, הנאבק באנשים וחייזרים אחרים מסוגו. נקודה מעניינת במיוחד בספרים אלה היא גזע חייזרי המוסיף לפנתיאון שלו אלים של גזעים ותרבויות שונות, כשכולם משמשים זה לצד זה בערבוביה. דומה כי גישה רחבת אופקים זו משקפת את תפיסתו של זילאזני עצמו, לאמר – כל המיתולוגיות נכונות וכל האלים קיימים – באם יש להם מאמינים. מיתולוגיות שונות, "אמיתיות" ומומצאות בעוד הספרים שהוזכרו למעלה עוסקים בדת מומצאת פרי תפיסה חייזרית, הרי שזילאזני השתעשע גם במיתולוגיות מומצאות פרי דמיונו שלו. המיתולוגיה המומצאת המפורסמת ביותר שלו היא, כמובן, סדרת אמבר, על משפחה החיה ונלחמת בינה לבינה בעולם ה"אמיתי" היחיד, אשר כל שאר העולמות הם צלליו. זילאזני השתמש כאן במדה רבה במיתולוגיה שיצר פארמר בסדרת "עולם המדרגות" שלו כמודל למשפחה הלוחמנית. מיתולוגיה מומצאת כזאת נמצאת בספרו ג’ק איש הצללים /[תרגמה מאנגלית דורית לנדס]  עם עובד 2002     בשלב מאוחר יותר העז זילאזני להתמודד גם עם מיתולוגיה רגישה בהרבה, המיתולוגיה היהודית-נוצרית. בטרילוגיה  שלמה שחיבר עם סופר ידוע אחר  רוברט שקלי,   ספרי פנטסיה על מאבק הומוריסטי בין כוחות הטוב והרע;הכוללת את "הביאו לי את ראשו של נסיך החלומות" (1991, תורגם בהוצאת עם עובד בידי לנדס ב-‏1994), "אם בתחילה לא תצליח" (1993, תורגם ב-‏1995) ו"מהתלה לא קלה" (1995, תורגם ב-‏1996), על מאבק מתמיד בין המלאכים והשדים על נשמות בני האדם. הסדרה עסקה במאמציו הבלתי פוסקים של שד מצחיק וסימפאטי לזכות בהצלחה ובהכרה אחת ל-‏1000 שנים, תמיד לשוא. אלא שבוריאציה אופיינית, האל הדומיננטי כאן אינו האל היהודי-נוצרי, אלא אלה בלתי ידועה עד כה – אננקה. הסיפורים חמודים מאד, במיוחד בדרך בה מפגישים זילאזני ושקלי דמויות אגדיות לחלוטין עם דמויות "הסטוריות", כביכול, במין מהתלה פוסט-מודרניסטית מטורפת בה כולם חיים זה לצד זה, כולל האלים היוונים הקדומים, שגם הם, כמסתבר, קיימים בצורה כלשהיא ביקום היהודי הנוצרי הזה ואף היו דומיננטיים לפני שחבורת השדים והמלאכים, על תפיסת העולם השונה שהיא מייצגת, תפסה את מקומם. שילוב דומה של "מיתולוגיות" שונות ניתן למצוא בספר הפנטסיה "לילה אחד באוקטובר הבודד'' (1993,  איורים – גהאן ווילסון תורגם בידי אמיר שוסטר בהוצאת אופוס, 1997), ת] בו מפגיש זילאזני דמויות מפורסמות שונות מהספרות הויקטוריאנית – שרלוק הולמס, דרקולה, דוקטור ג'קיל ומר הייד – עם דמות אמיתית – ג'ק המרטש. למעשה ניתן לראות בזילאזני, בדומה לפארמר (שהרבה להפגיש בין דמויות מסיפורי הרפתקאות כמו טרזן ושרלוק הולמס, דוק סאבאג' ורבים אחרים) את אחד מאבותיה של אופנה מקובלת מאד כיום בספרות הפוסט-מודרניסטית, אופנה של הפגשת גיבורי ספרות ודמיון שונים. ספר מעניין במיוחד מסוג כזה, המשתמש הן במיתולוגיה הסקנדינבית והן בהיסטוריה, הוא  מסכתו של לוקי" שכתב עם תומס טי. תומס (1990, תורגם בידי מיכאל תמרי בהוצאת עם עובד ב-‏1992) בו יש גם התיחסויות לעלילות הצלבנים בארץ ישראל. העלילה מתרחשת בארץ ישראל הצלבנית של ימי הביניים, ימי צאלאח א דין ומאבקו בממלכת ירושלים הצלבנית, ומתארת את מאבקו של מנהיג כת החשישיים המוסלמית הפנאטית באביר צלבני – מאבק המתגלה כנצחי ומגיע לארץ ישראל של העתיד הקרוב. הספר כולל תיאור מעניין של ירושלים של העתיד ושל המאבק הישראלי בטרור הפלסטינאי, שבראשו עומד מנהיג כת החשישיים בעבר, טרוריסט פלסטינאי מסוכן בהווה. מסתבר לבסוף כי השניים הם גילגולים של אלים, כאשר אחד מהם הוא גילגול של האל הסקנדינאבי הקדמון לוקי. דומה כי רק זילאזני היה מעז לשלב את המיתולוגיה הנורדית הקדומה והאלים שלה עם ההיסטוריה והעתיד של ארץ ישראל ועם המאבק הישראלי-פלסטינאי. אנחנו האלים בסופו של דבר, האלים של רוג'ר זילאזני הם אנחנו – אנשים פשוטים ורגילים שבמקרה יש להם כוחות על כתוצאה מאמצעים טכנולוגיים שונים ממקור שאינו תמיד ידוע. המאבק ההחשוב ביותר של "אלים" אלה הוא בשאלה מה לעשות עם אלוהותם – האם לנצל אותה למטרותיהם האישיות או לטובת הכלל? דומה כי שאלה זו העסיקה מאד גם את כותבי המיתולוגיות הקדומות המקוריות. ראו גם

רוג'ר זילאזני בויקיפדיה בעברית  זילאזני בויקיפדיה האנגלית הביבליוגרפיה של זילאזני  המצאות טכנולוגיות המתבססות על ספריו של זילאזני
	האתר של  רוג'ר זילאזני אתר חובבים על זילאזני  ראיון מקיף עם זילאזני  עוד ראיון עם זילאזני אדון האור: הקומיקסאי ג'ק קירבי מאייר את "אדון האור" סדרת אמבר בויקיפדיה  אמנון סטופ על העיר האמיתית בסדרת "אמבר "

דגל כורדיסטן

אז מה מתרחש בגבול סוריה תורכיה?
בעבר ( במאי 2017 ) הערכתי בדף הפייסבוק שלי  שמתקפה תורכית על הכורדים בסוריה צפויה בתוך כמה חודשים.

וכך כתבתי :

.  כעת ביולי 2017 נראה שמנהיג תורכיה ארדואן עומד בלוח הזמנים בדייקנות מדהימה. המתקפה צפויה כעת לימים הקרובים.

יש להבין התורכים חוששים מאוד מהכורדים ומהתעצמותם הצפוייה.אני נזכר בהצהרה של ארדואן לכורדים "

"תדעו לכם שלא יעזור לכם שארה"ב מאחוריכם כי אנחנו תמיד כאן איתכם."

התשובה הכורדית היא כמובן "זה לא שאתם התורכים איתנו תמיד זה אנחנו הכורדים שתמיד איתכם מסביבכם ומקיפים אותכם מכל צד ."

ובכך מסתכם כל הסיפור הגיאופוליטי של תורכיה והכורדים.

התורכים גם לא יכולים להתעכב יותר מידי מאחר שבנתיים חלק גדול מהצבא הכורדי עסוק במתקפה על בירת דאע"ש לשעבר ראקה, ומבחינתם עדיף לתקוף כרגע בלי שכל אלפי החיילים הכורדים ששם על כלי הנשק שסיפקה להם ארה"ב יוכלו להגיע בזמן לחזית עם תורכיה.
יפה כ-20 אלף וכמה לוחמים תורכים ובעלי ברית עומדים לתקוף מה אז?
מה צפוי לצבא התורכי המפואר זה שאמור להקים את האימפריה העותמאנית החדשה של ארדואן ?
קרב התשה אכזרי שתורכיה לא ראתה כמוהו. שאולי העולם כולו לא ראה כמוהו מאז קרב קורסק בין גרמניה הנאצית ורוסיה כאשר הכוחות הרוסיים חיכו במשך חודשים למתקפה הגרמנית הצפויה והכריעו אותה לחלוטין בקרב התשה ובכך הכריעו את מלחמת העולם השנייה.
במקרה הטוב והממוזל ביותר מאות חיילים תורכים עומדים כעת למות בשדות הקרב בסוריה . ארדואן מתפלל לנס מהשמיים שזה יסתיים רק בכך.
אבל כנראה שלא יהיה לו "מזל " כזה. בכלל לא.
במקרה הסביר יותר מספרם של המתים התורכיים יגיע לאלפים ואולי רבים ,ואני מעריך אחוזים גדולים מאוד מהצבא שכעת נשלח לסוריה.

לוחם כורדי מהעיר קובאני בגבול סוריה תורכיה.

התורכים מתמודדים כעת עם צבא מנוסה ומיומן ביותר חמוש עם כלי נשק רבים שסיפקה לו ארה"ב .הם מתמודדים עם אוכלוסייה אזרחית נחושה שתילחם על כל סנטימטר בכל אמצעי שהוא. זאת בניגוד לקרבות עם דאע"ש ששם האוכלוסייה היא שחקן פסיבי לחלוטין. בסך הכל בני ערובה בידי דאע"ש או פליטים.

האוכלוסייה הכורדית כולה מגוייסת למאמץ המלחמתי ובכלל זה ובעיקר הנשים שלה שהקימו חיל קרבי מטיל אימה שממנו פוחדים אנשי דאע"ש יותר מכל .שכן להבנתם אם יומתו בידי אישה כורדית ,הם יגיעו מיד לגיהנום.

לכאורה חיל האוויר התורכי יכול לסייע רבות עם הפצצות על הכורדים "ולהחזיר אותם לתקופת האבן " כחלומו הרטוב של ארדואן.
אז לא בדיוק .משום מה בדיוק עכשיו מסתובבת באיזור נושאת מטוסים אמריקנית ענקית שהיגיעה לכאן מסיבות בלתי ברורות "להילחם בדאע"ש " ועל סיפונה מאות מטוסי קרב .
אני מניח שכל מטוס תורכי שיוזנק כעת לאיזור הקרב עם הכורדים יתקל באחד המטוסים האלו שמסוגלים למחות מעל האדמה את כל חיל האוויר התורכי .
ויש לזכור ככל שהמלחמה בסוריה תתמשך ותיהפך לאכזרית יותר היא תשפיע בהכרך על הכורדים בתורכיה שחיים באיזורים שגובלים בתורכיה .האם הם יעמדו מהצד כשכל זה מתרחש לידם ? סביר להניח שלא . מן הסתם גם ארדואן יודע זאת אז יהיו שם כוחות צבאיים גדולים לשמור על השקט במשך זמן רב.
ובנתיים ימשכו ההתקפות של הכורדים מהצד השני של תורכיה גם לשם יהיה צורך לשלוח צבא. וגם לכך מן הסתם השלטונות באנקרה בל כמה זמן הם יוכלו להמשיך עם כך בלי הצלחות גדולות וברורות בשדה הקרב?
ההמשך מו  הסתם יבוא. 

נזכיר רק שמלחמה כזאת בין התורכים והכורדים כמעט לא נחזתה בספרות המלחמות העתידנית .

דוגמה בודדת היא   ספרו מ-2009 של כותב המותחנים הצבאיים  דיל בראון:

Rogue Force שבו פשיטות כורדיות לתורכיה ועיראק מאלצות את תורכיה לפעול כנגדם כשכוחות אמריקניים מוצאים את עצמם בין שני הצדדים הנלחמים.ספר שזכה לביקורת קשה ביותר. 

כיום שמונה  שנים  לאחר פירסום  הרומן הזה של דייל בראון  שבו  תורכיה היא בעלת ברית ראשונה במעלה של ארה"ב בקונפיקט עתידי  המציאות התהפכה. כיום הכורדים הם גורם מייצב ובעל ברית ראשון במעלה של ארה"ב ושל ישראל באיזור  והם הלוחם הראשון במעלה בחליפות האיסלמי של דאע"ש.

צייר

Carlos Latuff

לעומת הכורדים  תורכיה שבספר  של בראון  ייצגה  את ה"טובים " כמדינה חילונית, היא כיום מדינה שבה שולט משטר איסלאמי קיצוני  רודני שאין זה ברור כלל וכלל שהוא מתנגד לדאע"ש ולפעולותיה הרצחניות.ההפך הוא הנכון ,ייתכן שיש בינם שיתוף פעולה סמוי.

כך שההמשך יבוא ומן הסתם לאחר מותם של אלפים.

ראו גם :

סטלינגראד הכורדית 

הכורדים נגד דאע"ש והתורכים :מורדים כנגד אימפריות 

מתורכיה באיבה החלק הראשון :האימפריה העותומאנית החדשה?

מתורכיה באיבה :החלק השני -קללת שבתאי צבי 

תורכיה רפובליקה או בדרך לאימפריה?-ראיון עם דניאל ציפר 

מבצר כורדי במאבקם כנגד התורכים במותחן מסדרת "חדר מלחמה ".